בוקר שבת בנתניה - מהטיילת היפה דרך בית קפה חמוד ועד לתערוכה חדשה בגלריה העירונית
יצאנו לראות אם כדאי להגיע עד נתניה בשביל כל הטוב הזה
במשך שנים נקשר שמה של העיר נתניה לעולם הפשע, כאשר ברחבי העיר התרחשו פיצוצים, חיסולי חשבונות ומעשי רצח. מזה תקופה ארוכה מנסה ראשת העיר מרים פיירברג להלחם בתדמית של נתניה כעיר שבה אחוזי פשיעה גבוהים.
לאחרונה שמעתי שהגלריה העירונית של נתניה, "גלריה על הצוק" מציגה תערוכה חדשה ומעניינת. החלטנו שלוש חברות, שזו הזדמנות מעולה לראות האם נתניה אכן עלתה על מפת האמנות הארצית ועומדת בקו אחד עם מוזיאונים נחשבים כגון מוזיאון פתח תקווה, מוזיאון הרצליה והמשכן לאמנות בעין חרוד כפי שניתן להבין מאתר האינטרנט של הגלריה.
מצפה הים העיר נתניה, קשורה לביוגרפיה שלי. לא זוכרת מתי היתי שם בפעם האחרונה אבל לא אשכח את טיול השורשים המשפחתי שעשינו לכבוד יום הולדת 90 של סבתא פרומקה. התחלנו את הטיול בצפון נתניה, שם על צוק שצופה על הים ראינו לראשונה את המקום שבו התחיל את דרכו יד מרדכי, הקיבוץ שבו נולדתי. למעשה, התחיל הקיבוץ את חייו בשנת 1936 במושבה נתניה. ונקרא אז "מצפה הים". חבריו מנו כ 140 איש, והם התפרנסו מעבודות שונות באזור: עבודות בנין, קטיף בפרדסים, סלילת כבישים, עבודה במאפיות, מכבסות, משק בית ועוד'.
במהלך השהות בנתניה, שימש הקבוץ "מגדלור" לספינות מעפילים שהגיעו לחופי ארץ ישראל. אור חלונו של בית הילדים שניצב על צוק גבוה אותת סימני אזהרה לספינות מפני כוחות ברטיים שסיירו לאורך החופים בעוד סירות הדיג של הקיבוץ מנתבות את ספינות המעפילים אל החוף. סבא וסבתא שלי הכירו ב"מצפה הים" ושם גם נולדו אבי ואמי. לאחר שבע שנים עבר הקיבוץ למקום מושבו העכשוי בין אשקלון לעזה, מה שנקרא היום "עוטף עזה".
המקום השני שבו ביקרנו באותו טיול שורשים, היה בית ספר עממי שנמצא בקרבת מקום אשר טיפח באותה תקופה (לפני 14 שנה) קשרים חמים עם יד מרדכי. התלמידים למדו את ההסטוריה של הקיבוץ, כתבו עבודות נושא, ביקרו בקיבוץ ואפילו אירחו בבית הספר את ותיקי יד מרדכי.
החלטנו להתחיל את הביקור בנתניה בצעדה בים. הים מקסים תמיד וצעדה טובה לבריאות. ההתחלה הייתה מצויינת.
בסיום ירדנו לכיוון ככר העצמאות לחפש מקום לשבת. פתאום אנחנו שומעות שירי תפילה. מסתבר שבין בתי הקפה הפתוחים והחנויות הסגורות יש בית כנסת מאולתר. לראות ולא להאמין!
ברחוב צדדי, שיוצא מככר העצמאות ראינו מקום שאמנם היה בשלבי פתיחה ראשונים אבל נראה ממש מקסים. זוהי למעשה חנות לבגדים אוסטרלים אליה צמוד בית קפה קטן, שמתמחה בעיקר בשייקים אבל מגיש גם סנדביצ'ים ועוגות. המקום נקרא Rhythm bar & store הסנדביצ'ים היו טריים וטובים וגם הקפה בסדר. מקום מדליק.
על התערוכה
עכשיו לתערוכה זו שהיתה העילה לכל המפגש הזה.
הכניסה לגלריה בחינם אמנם, אבל לא ברור כיצד בגלרייה לאחר שיפוץ אין שרותים ומקום שבו ניתן לשתות לפחות מים.
התערוכה עוסקת בנושא הנקיון ונקראת, "הסבון בכה מאוד".
על פי רשימת האמנים המציגים בתערוכה, שהרבה מהם ידועים ומציגים במוזאונים גדולים בארץ ובחו"ל ציפינו לתערוכה טובה. אבל התאכזבנו. העבודות בחלקן לא היו עשויות טוב מבחינה טכנית, עבודה נוספת היתה נדושה שכמוה ראיתי כבר בהרבה הזדמנויות, הציור של זויה צ'רקסקי אמנית שאת התערוכה שלה בירושלים ממש אהבתי לא היה הטוב שבעבודותיה. המייצבים בכניסה מורכבים מחומרי נקיון שונים. כדי להבין אותם צריך תיווך של מישהו שיכול לספר על הרקע שלהם. אלי הם לא דיברו.
מכל העבודות בתערוכה הכי אהבנו את הציור של האמנית מרים כבסה. ציור מאוד גדול, מרשים ומרגש. כבסה, היא אמנית מוכרת שהצליחה בזירה הבינלאומית וחזרה לארץ לפני כשנה מניו יורק, שם התגוררה בשנים האחרונות. את עבודותיה היא יוצרת באמצעות הגוף שלה (אפשר לראות בסרטון למטה).
בתמונה הזאת אם תתבוננו היטב, ניתן לראות הרבה כפות רגליים. זו דוגמא לעבודה שמספקת לצופה חווית צפייה בלתי אמצעית. צריך לעמוד, להתבונן ולהתרגש. אולי לא כולם יתרגשו ממנה אבל אף אחד לא יצטרך מישהו שיעזור לו להבין את היצירה.
חזרה (שחורה) שמן על קנווס - מרים כבסה
היתה לי ילדות מאושרת - עבודה של האמנית שולה קובו שגם היא כמוני, גדלה בלינה משותפת בקיבוץ. העבודה עשויה כולה מחרוזים. ללא ספק עבודה מרשימה. באופן אישי אני מתחברת למסר של העבודה האירונית שויזואלית היא מאוד יפה ומושכת את העין אבל המסר שהיא רוצה להעביר הוא כמובן הפוך לגמרי והוא גם הסיפור האישי שלי ושל עוד אלפי ילדים שגדלו בקיבוץ.
לינה משותפת
הרבה אנשים שהכרתי חלמו לגדול בקיבוץ כי חשבו שלגדול בקיבוץ זה הדבר הכי כיף בעולם. היום נראה לי שגם הם יסכימו שזו ראייה רומנטית.
בשבילי, ובשביל עוד רבים שגדלו כמוני, בית הילדים ובמיוחד הלינה המשותפת זכורים כחוויה מאוד טראומטית. לילות רבים שבהם התעוררנו ובכינו לאינטרקום בתקוה ששומרות הלילה יבואו אלינו. אני זוכרת לילות ארוכים שבהן חיכיתי ערה להורים שלי שיבואו כפי שהובטח לי על ידי שומרת הלילה שאמרה שהיא הולכת לקרוא להם והם לא הגיעו. במשך עשרות שנים לא יכולתי לסלוח להורי על כך. עד שנות העשרים שלי היתי בטוחה שהם לא רצו לבוא. רק אז הבנתי שבכלל לא קראו להם. עם השנים עברתי תהליך שבו אני יכולה לראות גם את הדברים הטובים והיפים שהיו בילדות הקיבוצית.
ההשקעה החינוכית בנו הילדים היתה עצומה. כל ספר ילדים שהיה קיים אז הכרתי, כל הצגה שהגיעה לעיר הקרובה ראינו, היו לנו הסעות לים, יצאנו לטיולים בקיבוץ ובסביבתיו ולא היה צמח שלא ידעתי את שמו. עד היום אני זוכרת שכאשר עזבנו את הקיבוץ למושב המדריכה בתנועה היתה קוראת לי בכל פעם שהיו מוצאים צמח ואף אחד לא הכיר אותו.
שולה קובו השתתפה גם בתערוכה בשם "לינה משותפת" שהוצגה בשנת 2005 בביתן הלנה רובינשטיין. בתערוכה השתתפה גם האמנית אפרת נתן לתערוכה שלה הקדשתי פוסט בעבר.
עוד כמה עבודות מהתערוכה:
מחבט אבק עשוי מאבנים "טובות" ופרחים מלאכותיים של האמנית ורד ניסים
המנקה בתחנה המרכזית בתל אביב, שמן על בד - אולגה קונדינה
ציור של האמנית אירית חמו שמושפע מציוריו של פיקאסו, ועשוי מאבק.
על פי התערוכה הנוכחית, לגלריה העירונית של נתניה יש עדיין כברת דרך לעשות לפני שיהיה כדאי לבוא אליה במיוחד. טיילת יפה יש גם במקומות אחרים בארץ.
מהכניסה הצפונית של העיר, כל האיזור עד למלונות נראה מאוד ישן ומוזנח. לא רואה סיבה שבגללה אחזור לנתניה בקרוב, אבל על בית קפה ומפגש עם חברות לא מתכוונת לוותר לעולם.
אמנות קיר בנתניה
ארבע חודשים אחרי שנכתב הפוסט מצאתי את עצמי בנתניה בשנית. סיור בלוגריות שנערך על ידי דינה שגב מ"מגלים את אמנות הרחוב" שלקחה אותנו לסיור ברחובות נתניה כדי לראות ציורי קיר שנתרמו לעיר על ידי ארגון שנקרא Artist4israel
טיולים קצרים בארץ אנחנו אוהבים מאד.
טיול מיוחד לעמק יזרעאל