לזכרו של סבא שמוליק שלא הכרתי


לא ידעתי איך להתחיל לכתוב על סבא שלי, שמוליק קוילר, שמעולם לא הכרתי.

הסיפור של מלחמת השחרור והקרב על יד מרדכי טבוע כמעט בד.נ.א שלי ושל כל מי שגדל איתי. מקום הקבורה במעלה המוזיאון והמוזיאון עצמו היו חלק מהילדות שלנו. גם הגבעה בשחזור על המחילות והרובים המשוחזרים היו מקום משחק מועדף.


שחרור הקרב ביד מרדכי

צילום: תמר גרינברג


מחילות בשיחזור יד מרדכי

צילום: תמר גרינברג

והטנק שעמד למטה שקשור לסיפור הגבורה והמוות של סבא שמוליק.


שחזור של הטנק ממלחמת השחרור. הטנק המקורי נגנב

פעם לא דיברו

לא הרבה ידוע לי עליו כי הימים ההם ימים אחרים היו. לא היה כמעט תיעוד וגם אנשים לא הרבו לדבר ולספר על עברם. עובדה היא שאמי, מיכל ואחותה, יוכי לא ידעו כמעט דבר על אביהן ועל נסיבות מותו. אמי היתה בת שש וחצי ודודתי יוכי היתה רק בת שנה וחצי. והשתיקה הזאת רועמת. קשה לי לדמיין את מה שעבר על אמי ואחותה ועל שאר חבריהם לכתה שנאלצו להתמודד לא רק עם יתמות כל כך גדולה אלא גם עם בור של סקרנות שלא תמיד היה מי שיוכל למלאו. מעבר לעובדה שהיתומים היו קטנים מכדי שיוכלו לזכור את אביהם לא היה מי שיספר להם על האבא שאיבדו ולפעמים הם לא העזו בכלל לשאול. דודה שלי מספרת שכאשר אמא שלה היתה נוסעת לפעמים להתאוורר אצל קרובי משפחה היא היתה מחטטת במגירות בתקווה למצוא מסמכים שבהם תוכל למצוא פרטים על אבא שלה. לא היה מי שיספר איזה אדם היה? מה אהב לאכול? האם אהב לקרוא? איך הכיר את אמא? כל אותם דברים פשוטים ויומיומיים שמהם מורכבים חיי אדם. נוסיף לכך את העובדה שרובם איבדו את כל משפחתם בשואה ונקבל ילדים שרוב ההיסטוריה של משפחתם בעצם נמחקה.

לאסוף פרורי מידע

אז מה אני בכל זאת יודעת על סבא שמוליק שלי? שהיה שמאלי כמו דודה שלי- יוכי וכמוני וכמו שני אחיי – מולי וזיו. אחי מולי נקרא ע"ש סבא שמוליק. אני יודעת שהיה בבריגדה כארבע שנים בתקופת מלחמת העולם השנייה. מתקופה זו נמצאו לפני מספר שנים גלויות שנהג לשלוח לסבתי, חנה, מאיטליה. עוד אני יודעת שעסק בנגרות ושאביו היה חזן. הוא עצמו ניגן בכינור ושר יפה. הוא נהג לשיר בחגים. כשרון זה עבר גם לבנותיו. שתיהן אוהבות לשיר והן חברות במקהלה מזה שנים רבות. ואולי גם בגלל זה סבתא חנה רצתה תמיד שדודה שלי תלמד לנגן בכינור... עוד אני יודעת שהיה לו אח אחד בשם דוד שגר בחדרה ולו שלוש בנות ועוד אחות שנספתה בשואה ואיננו יודעים את שמה.

על מותו קראתי פעם בספר "השמש לא עמד דום" אבל לפני כמה שנים התגלגל ליידי ספרו של רם אורן "המשימה תל אביב". לתדהמתי הרבה קראתי שם את תיאור מותו של סבי והוא היה אכזרי ושונה מעט ממה שידעתי עד אותו היום.


האנדרטה לזכר סבא שלי במקום נפילתו

החיים חזקים מהכל

סבתא חנה שלי התאלמנה בתחילת שנות ה-30 שלה ומעולם לא שקמה את חייה הזוגיים. אימא שלי תמיד אומרת שהלידה שלי הביאה לחייה של סבתא המון אור ושמחה ואכן הקשר שלנו היה מאד חזק וקרוב.

בשנים עברו, לא דיברו. רצו לשים את הכל מאחור ולהמשיך הלאה. אבל יד מרדכי היה קיבוץ באבל. או אפשר לומר קיבוץ בפוסט טראומה. לאבד 23 חברים (שלרבים מהם היו כבר שני ילדים) בקיבוץ כל כך קטן זה משהו שקשה מאוד להתמודד איתו. בכל כיתה היו ילדים יתומים מאב. בקיבוץ חיפשו דרכים להקל על האלמנות והיתומים בדרכים שונות. הילדים הורגלו לקרוא להוריהם בשמותיהם הפרטיים ולא "אמא" או "אבא". בנוסף, השתדלו שרק האמהות תבואנה לקחת את הילדים מבית הילדים ובערב הן שילכו להשכיב אותם כדי שהיתומים לא ירגישו בחסרונם של האבות. כל אלמנה אומצה על ידי משפחה בקיבוץ. הדודה שלי מספרת איך כל שנה לפני האזכרה היא לא הצליחה לישון בלילה שלפני יום הזכרון, מפחד שהגפרור יכבה לה ברוח והיא לא תצליח להדליק את נר הזכרון שכל משפחה מדליקה ליד הקבר. בשנים האחרונות אנחנו עולים לחלקת הקבר של 26 הנופלים חברי הקיבוץ ואנשי פלמ"ח עם ילדינו, שהם הנינים של סבא שמוליק שלא זכה לגדל אפילו את בנותיו.

יהא זיכרו וזכר כל הנופלים ברוך.

#קיבוץידמרדכי #יוםהזכרון #חללים #מלחמתהשחרור #קרב #שמוליקקוילר #kibbutzyadmordechai #1948ArabIsraeliWar

20 צפיות2תגובות
הצטרפו אלי לחווית החיים סילאן

אהבתם, התרגשתם, רוצים לשתף, כתבו לי גם על החיים הטובים שלכם

© 2016  Tamar Greenberg | All rights reserved | tamarit1965@gmail.com          

Designed by: Aliza Ashkenazi Hayon | www.aliceline.com       

  • Grey Facebook Icon
  • Grey Instagram Icon
  • Pinterest - Grey Circle
0