"סיד וזפת" במוזיאון ישראל

עודכן ב: 12 ספט 2019


אפרת נתן, אמנית רבת זכויות, שעבודותיה הוצגו במוזיאון ישראל, החזירו אותי לילדותי בקיבוץ והצליחו לעורר בי זיכרון וגעגוע לימים רחוקים, שבהם צניעות והסתפקות במועט היו דרך חיים

לאמנית אפרת נתן התוודעתי לראשונה, במסגרת לימודי לתואר ב"חינוך לאמנות" ב"מדרשה". במסגרת הקורס "אמנות ישראלית והמקום האחר" התבקשנו לכתוב סמינריון על אמן ישראלי הקרוב לליבנו. כילידת קיבוץ עניין אותי לחקור אמן "קיבוצניק" ובהמלצת המרצה בחרתי באפרת נתן, שהיא ילידת קיבוץ "כפר רופין".

כמה ימים מאוחר יותר ניגשה אלי המרצה וסיפרה לי שפגשה באפרת נתן ומששמעה שיש סטודנטית שעושה סמינריון על יצירותיה, ביקש שאצור עימה קשר. על אף המבוכה, צילצלתי לאפרת נתן וקבעתי איתה פגישה בביתה אשר בתל אביב.

תוכלו אם כך להבין למה התרגשתי מהתערוכה "סיד וזפת" המוצגת בימים אלו במוזיאון ישראל. זוהי תערוכה רטרוספקטיבית שבה ניתן להתרשם מארבעים שנות יצירה של אפרת נתן.

לראות את כל העבודות בעיניים זו חוויה שמאפשרת להתחבר אליהן מהמקום האישי. וזה מה שקרה לי שם. העבודות של אפרת נתן "צנועות", עשויות מחומרים יומיומיים בצבעוניות של שחור - לבן. הרבה מהחפצים שבהם השתמשה בעבודותיה המוקדמות הם ממש "מסע בזמן" (תקליטים, סיכות ראש שחורות, אוהל, מיטת "סוכנות").

נזכרתי בחפצים שהיום כבר לא משתמשים בהם אבל היו פעם חלק מהחיים שלנו, זכרונות מהילדות בקיבוץ, ואפילו קצת געגוע לתקופה צנועה יותר של הסתפקות במועט.

שיחה עם האמנית אפרת נתן

הרבה מעבודותיה של אפרת נתן אינן קיימות עוד. חלקן מכיוון שהיו עבודות מייצג (שלהן תוקף המוגבל בד"כ לשלב העשייה וההצגה של המייצג) שנעשו בשנות ה-70 ונותר מהן תיעוד מועט של תמונות שחור לבן באיכות נמוכה, וחלק מהעבודות נשרפו בשריפה שפרצה במקום בו הן אוחסנו.

בנוסף על כך, רצף העשייה של נתן דליל מאוד. לאורך השנים היו תקופות ארוכות מאד בהן לא יצרה. יש מיעוט עבודות ביחס לתקופת הפעילות שלה שמתפרשת כאמור, על כארבעה עשורים.

בשיחה עם האמנית בביתה, היא הסבירה לי שנוכחות היא לא בהכרח כמותית. היעדרות העבודות מעצימה אותן ומייצרת "מיתיזציה" סביב האמן. החוסר מעצים את היצירה. הפערים, הריק גם הוא נותן משמעות. בתערוכה הנוכחית ישנן עבודות וידיאו של האמנית שהן מן הסתם חדשות יחסית. בפוסט הזה אתייחס רק לעבודות עם הגופיות, שהן מוטיב חוזר בעבודותיה של אפרת נתן. החל מגופיות חדשות ושלמות וכלה בגופיות מחוררות ומתפוררות שלא ניתן כבר לזהות שפעם היו שם גופיות.

החברה הקיבוצית, שחרטה על דגלה את הפשטות אמצה את הגופייה ללבוש תקני ויום יומי. הגופייה עברה ממעמדה הבורגני כחוצצת בין הגוף לחולצה שעליו, לפריט לבוש בעל קיום עצמאי משלו. הגופייה הפכה "ללבוש רשמי" של הקיבוצניק. הגופיות התחלקו לשני סוגים: גופיות כחולות – אפורות – גופיות עבודה של לכלוך וזיעה וגופיות לבנות – גופיות של אחרי המקלחת – גופיות ניקיון.

אפרת נתן עובדת רק עם גופיות לבנות. אני ביקשתי לחקור את מוטיב התפוררות הגופיה בעבודותיה של האמנית.

בתערוכה הנוכחית, יש שיחזור של המייצג "עבודה על הגג" מ-1979. מייצג שהוצג על גג של בניין דירות ברחוב שלמה המלך בתל אביב שם התגוררה אפרת נתן.

הרהורים על התפוררות הגופיה

סוף, סוף יכולתי לראות במו עיני את המייצג כולו. (אני הכרתי רק חלק קטן ממנו שאליו התייחסתי בעבודת הסמינריון). זוהי עבודה משוחזרת שנעשתה בחפצים שהחליפו את החפצים המקוריים שלא השתמרו.

אפרת נתן "עבודה על גג",1979

עבודה על גג", 1979" צילום: תמר גרינברג"

חלק משחזור של מייצג "עבודה על גג" צילום: תמר גרינברג

העבודה הראשונה שאליה אתייחס והיא כאמור חלק קטן ממיצג גדול, היא העבודה הנראית בצילום למעלה.

בתמונה ניתן לראות שש גופיות חדשות קשורות במרכזן ונראות כמו ארנבים אולי. מן גופיות "עובריות". קבוצה של גופיות שמתאימה לתבנית הבסיסית של "בית הילדים" בקיבוץ, כאשר קבוצות הילדים הורכבו משישה ילדים.


גופיה בחלון לזכר אבי, 1995 צילום: תמר ג

גופיה בחלון לזכר אבי, 1995 צילום: תמר גרינברג


הגופיה הגדולה, 2006

הגופיה הגדולה, 2006

צילום: תמר גרינברג


טריפטיכון לעת ערב, 2005 צילום: תמר גרינברג

טריפטיכון לעת ערב, 2005

צילום: תמר גרינברג


טריפטיכון לעת בוקר, 2007 צילום: תמר גרינברג

טריפטיכון לעת בוקר, 2007

צילום: תמר גרינברג


שוויון המינים, 2012 צילום: תמר גרינברג

שוויון המינים, 2012

צילום: תמר גרינברג

ביקורת על שיוויון

בעבודה "החלום על שוויון המינים" (שלדברי אפרת נתן הושפעה מהציור "העלמות מאביניון" של פיקאסו) השם שאותו בחרה האמנית הינו אירוני וזאת מכיוון שהתנועה הקיבוצית אכן חרטה על דיגלה את עקרון השוויון בין המינים שבא לידי ביטוי בכך שהנשים היו לבושות בדומה לגברים ואמורות היו לעסוק באותן עבודות שבהן עסקו הגברים, אולם בפועל, הנשים עבדו ברובן כמטפלות בגנים ובבתי הילדים, במתפרה, במכבסה ואילו הגברים עבדו בשדות. בקיצור שוויון לא היה שם.


החלון הגדול, 2015 צילום: תמר גרינברג

החלון הגדול, 2015

צילום: תמר גרינברג

ניתן אולי לראות בעבודות מטאפורה להתפוררות מנטאלית ופיזיולוגית. התפוררות הנובעת מהזדקנות הגוף ובגידתו, אלצהיימר, בריחת סידן. התפוררות ושכחה כחלק טבעי מהמציאות. כל אורגניזם חי סופו להתפורר.

ואולי ניתן לראות בהן גם אמירה הנוגעת הן לקיבוץ והן לחברה הישראלית. חברות שעוברות בהדרגה שינויים בערכים, מחברות שקידשו את הכלל על פני הפרט לחברה אינבידואליסטית. חברות העוברות תהליך שיכחה

ומשתנות בהדרגה, תוך התפוררות הדרגתית של ערכים אשר היוו אבני יסוד בעברן.

האם ראיתם את התערוכה? אשמח לשמוע מה חשבתם על הפוסט. עוד על אמנות והחיים הטובים תוכלו למצוא באתר שלי tamarit-artblog.com מוזמנים להרשם ולקבל עידכונים.


#אפרתנתן #סידוזפת #מוזיאוןישראל #ירושלים #התפוררותהגופיהבעבדותיהשלאפרתנתן #חברהקיבוצית #קיבוץ #מייצג

15 צפיות
הצטרפו אלי לחווית החיים סילאן

אהבתם, התרגשתם, רוצים לשתף, כתבו לי גם על החיים הטובים שלכם

© 2016  Tamar Greenberg | All rights reserved | tamarit1965@gmail.com          

Designed by: Aliza Ashkenazi Hayon | www.aliceline.com       

  • Grey Facebook Icon
  • Grey Instagram Icon
  • Pinterest - Grey Circle
0