דבש ואמנות חלק א'


איך קשור סיפור משפחתי מרגש לפוסט על דבש ואמנות


חרצית - צילום תמר גרינרג

מי שעוקב אחרי כבר יודע שנולדתי בקיבוץ יד מרדכי זה שמזוהה יותר מכל עם "דבש יד מרדכי".

אבי ודודי עבדו במכוורת שהיתה חלק מהילדות שלי. תמיד הינו מוקפים בדבורים מזמזות ברחבי הקיבוץ ומדי פעם היו מתגלים נחילי דבורים במקומות שונים ומשונים. היו גם עקיצות פה ושם אבל בסך הכל הדבש עלה על העוקץ והמכוורת היתה מקור גאווה וכמובן ענף פרנסה חשוב. סבתי פרומקה עבדה עד גיל 92 במפעל של הדבש, ואפילו היתה גיבורה של כתבת טלויזיה ששודרה בערב ראש השנה בערוץ 2 לפני כעשור.

לכבוד "חג הדבש" מה יותר מתאים מלעשות הכרות עם כמה אמנים שיוצרים אמנות בעזרת דבורים וכאלה היוצרים עם שעוות דבורים?

כתיבת הפוסט הזה היתה לי מאוד קשה והעלתה אצלי שאלות מוסריות לגבי השימוש של אמנים בדבורים לצורך האמנות שלהם. מסיבה זו החלטתי לחלק את הפוסט לשני פוסטים נפרדים. בפוסט הזה אציג כמה אמנים ביקורתיים שהעבודות שלהם מתקשרות לדבורים. הפוסט הבא יעסוק רק באמן אחד, שיוצר את מפת העולם בעזרת דבורים. אמן שהרגיז אותי יותר מכולם עד שהחלטתי להקדיש לו פוסט בנפרד.

האמנית הראשונה שמצאתי, נקראת Aganetha Dyck, שיוצרת בעזרת דבורים פסלים שמוצגים במוזיאונים ובגלריות. זוהי אמנית קנדית שגרה בוויניפג עיר שיש לנו סיפור משפחתי הקשור אליה.

סיפור משפחתי

סיפור שהיה כך היה: סבתי פרומקה עלתה לארץ בשנת 1938 והשאירה מאחור, משפחה גדולה שניספתה בשואה. שני בני דודים של סבתא עברו את השואה ובתום המלחמה היגרו לאמריקה. אחד לניו יורק ובת דודה שנייה לוויניפג. בין בני הדודים לסבתי לא היה כל קשר. היא לא ידעה מה עלה בגורלם. אולם בשנות ה-60 היו אנשים רבים שחיפשו את קרוביהם. אחד מאותם אנשים שהיה בעל שם משפחה זהה לזה של סבתי מהבית (אבל לא היה קרוב משפחה שלה) יצר קשר עם המשפחה בקנדה וסיפר להם שבן הדוד שלהם גר בניו יורק. כך חודש הקשר בין בני הדודים שחיו באמריקה. לא ידוע לי האם באותה העת נוצר כבר הקשר עם סבתי, מה שאני יודעת בוודאות זה שיום אחד בשנת 1970, נקש על דלתה של סבתא בחור צעיר בשם סם. דודה שלי מספרת שעד היום היא רואה בראשה את התמונה שלו ומה לבש. סם, שהיה באותה העת סטודנט צעיר לרפואה סיפר שהוא בנה של סוניה והנכד של פייגה היא, היא בת הדודה (מדרגה ראשונה) של סבתא. אני זוכרת שכאשר היתי בכיתה ו' הגיעו הוריו של סם עם פייגה הסבתא לביקור ראשון בישראל. לא אשכח את המזוודות "המפוצצות" במתנות שאיתן הגיעו. הפעם האחרונה בה פגשתי את סוניה ופייגה היתה בשנת 1992 כאשר באתי לבת המצווה של בתו של סם במיניאפוליס. ידעתי שזו הפעם האחרונה שאראה אותן. הקשר עם סם, אשתו ליז, וחמשת ילדיהם נמשך עד היום. גם הם וגם ילדיהם מגיעם לביקורים בישראל לעיתם קרובות. וכבר כמה פעמים הגיעו לכאן לחגוג בר מצווה ובת מצווה לילדיהם ועכשיו גם לנכדים שלהם.


המשפחה מקנדה חוגגת בר מצוה בכותל

האמנים

אגנתה הייק Aganetha Dyck - האמנית הראשונה שמצאתי. אני לא אוהבת את העבודות שלה אבל היא ללא ספק אמנית יצירתית.

היא קונה בשווקי וינטג' חפצים שימושיים (כגון: נעליים, פסלוני קיטש, נעלי החלקה על הקרח) פגומים בדרך כלל. זה לא מפריע לה כיוון שלטענתה הדבורים הן קפדניות מיסודן ונוטות לתקן כל מה שסביבן ולשים לב לפרטים הקטנים.

במהרה, מתחילות הדבורים לייצר דונג מעל האובייקט, כאשר האמנית מכוונת אותן ליצור צורות מסויימות על ידי הוספה של דונג או הסרתו, בהתאם להתקדמות הפסל. Aganetha Dyck פועלת תחת השגחתו של דבוראי מקצועי וכל עבודותיה מפוקחות על ידי מדענים.


שרה מפלי Sara Mapelli

היא אמנית מייצג שרוקדת עם דבורים כבר למעלה מעשור. לצורך כך, היא מתחזקת שמונה כוורות (עניין בעייתי בפני עצמה כשלוקחים כוורות ועוקרים אותן ממקומן הטבעי).

במייצג, היא עטפה את עצמה בחולצת דבורים המורכבת מ 12,000 דבורים. כדי למשוך אליה את הדבורים היא השתמשה בפרומון מיוחד המדמה את הריח של מלכות הדבורים. Mapelli שהיא גם אמנית וגם מרפאה באנרגיה, נעקצת וסובלת מכאב רב במהלך הריקוד עם הדבורים אבל היא בוחרת להתייחס לזה כמתנה וכדרך לריפוי. הרעש של זמזום הדבורים שמרגיש כמו "טורנדו" של דבורים מאפשר לה להיכנס למדיטציה. הריקוד נמשך כשעתיים. ומטרתו לאפשר לאנשים להבין טוב יותר את הדבורים ולא לפחד מהן.


תומס ליברטני Tomas Libertiny - אמן נוסף שיצר אוביקטים פיסוליים בעזרת דבורים



ליברטיני מושפע בעבודתו מהיופי והחוכמה של הטבע, מהמחזוריות והדפוסים הקבועים שלו, מהפגמים וכן מהקשר בין האדם לטבע וההשפעה של הטבע על האדם, הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית. דרך ההתבוננות בטבע הוא מנסה לתת מענה לשאלות קיומיות.

בשנת 2006 הוא חיפש חומר שהיצירה תנבע ממנו. לא היה לו נושא. מה שעניין אותו זה החומר ובמיוחד חומר שלא משתמשים בו בתעשיה או בעולם העיצוב. חומר שכיח ויומיומי שיהיה עדין, שברירי וחסכוני. הוא החליט להשתמש בדונג. חומר שקיים מאז היות האדם, והוא גם עדין וגם אלסטי ויכול לשמור לאורך זמן על התכונות המקוריות שלו. משהחליט על החומר הוא התלבט האם להשתמש בשעווה קיימת או לייצר את הדונג לבד או יותר נכון, בעזרתן של הדבורים. הוא התייעץ עם דבוראים שאמרו לו שלא ניתן "לכפות" על הדבורים ליצור דונג מחוץ לכוורת. ולכן הוא היה צריך להתעמק מאוד בתהליך העבודה של הדבורים על מנת שיוכל לשאול את השאלות הנכונות ולא לקבל את התשובה "לא אפשרי". בסופו של תהליך ארוך באמצעות מניפולציות עדינות הדבורים כן יצרו דונג על קונסטרוקציות בצורת אגרטלים שהוא הכין מראש. מטרת העבודה היתה התהליך ולא התוצר הגם שבסופו של דבר התקבלו אובייקטים אמנותיים.

האם כל האמצעים מקדשים את המטרה?

שימוש בדבורים לצורך יצירת אמנות הוא בעייתי מנקודת המבט שלי, אבל ניתן לגלות הבנה כאשר יש נסיון להעביר באמצעות היצירה, מסר כלשהו שמטרתו לעורר מודעות לבעיה (של הכחדות הדבורים במקרה הזה) אבל כשאמן מתעקש לעשות משהו שלא נעשה מעולם כדי לספק את יצר הסקרנות שלו וכדי להוכיח שניתן תוך מאמץ רב ובעקשנות לעשות משהו שנראה כ"לא אפשרי" ולשם כך הוא משתמש בדבורים אין לזה הצדקה לדעתי.

אדריאן ארלו Adrian Arleo - היא אמנית יוצאת דופן ברשימה כיוון שהיא איננה יוצרת עם דבורים או בחומר אחר הקשור אליהן מפסלת בקרמיקה פסלים חזקים ומרגשים שטקסטורת הגוף שלהם מדמה תאי דונג של דבורים. הפסל הראשון של האמנית בטכניקה הזאת היה פרוטרט של בתה בפסל של בתה הטקסטורה של חלת דבש היתה מטאפורה לפריחה ופוריות. היא המשיכה ליצור פסלים בטקסטורה של חלת דבש אבל הפעם לא במשמעות של פריחה אלא כמטפורה להרס, במיוחד בהקשר של קריסת כוורות והכחדות הדבורים. חשוב לה לזכור את העובדה שהאויר, המים והקרקע הם משותפים לכל ולפיכך כולנו מחוברים אחד לשני.


כשראיתי את העבודה לראשונה נפעמתי ממנה. המיצב שבנוי כולו מדונג, הוא ביטוי לחקירותיה האמנותיות המתמשכות של פנלופה סטיוארט והוא כולל את האסוציאציות המטפוריות העשירות של הכוורת, שהמבנה החברתי שלה נתפס כמודל דמוקרטי וסמל לאידיאליזם - בפרט על ידי אדריכלים ומעצבים מודרניים, הרואים בכוורת השראה ליצירת תוכנית של עיר אוטופית (כך על פי ההסבר שנכתב על התערוכה).

המייצב בנוי כחדר המורכב כולו מדונג שמופק בכוורות על ידי הדבורים. בתוך החדר ישנם המון אלמנטים העשויים גם הם מדונג. החדר הופך למרחב חושי כאשר ריח הדבש וצבעי הדונג מפעילים גם זיכרון וגם דמיון. זה משהו שרק מי שמבקר במייצב יכול כמובן לחוש. זה היופי של מייצב טוב, שהוא מפעיל את כול חושיו של הצופה.

"וניטס" (כך כאמור, נקרא המייצב) הוא מושג שמקושר ל"טבע דומם" (still life) והיה פופולארי מאוד בציור ההולנדי והפלמי של המאה ה-16 וה-17. בציורים הופיעו פריטים כגון נרות, כוסות יין הפוכות, גולגולות אנושיות, שעוני חול, פירות או פרחים במצבי ריקבון שונים אשר רמזו על המוות המתקרב. מטרתם של ציורים אלו הייתה לתאר את חלוף הזמן ואת אפסיותם של החיים האנושיים ולהזכיר לצופה את המוות המתקרב.

בעבודה הזאת מדובר כנראה, על החורבן המודרני, השבריריות של השאיפות שלנו ל"תרבת" את הטבע. הבחירה בדונג חומר טבעי שנוצר בכוורת, כחומר ליצירה מחזק לדעתי את הרעיון הזה. הדונג הוצא מהמקום הטבעי שלו, עבר עיבוד (בדרך כלל על ידי חימום תהליך שצורך אנרגיה רבה מן הסתם), מה שאפשר לאמנית להשתמש בו לצורך יצירת חלל אנושי אותו מלאה בכלים שימושיים שונים (כדים, סכו"ם) ובשאר קישוטים. פה ניתן לראות את הדיסוננס בין המסר של האמנית לבין האמנות שלה כיוון שלצורך העברת המסר היא עושה שימוש בוטה בדונג הדבורים כך שבנוסף לבעיה המוסרית של "בזבוז" חומר טבעי של מאות אלפי כוורות יש פה גם פגיעה אקולוגית שנובעת בין השאר מהדרך שבה מפיקים את הדונג ומעבדים אותו.

הבחירה בשם וניטס יכולה לרמז מצד אחד, על הביקורת שיש לה על האדם שלמען טובתו פועל בניגוד לטבע, כמו במקרה של הדבורים שנמצאות בסכנת הכחדה בין השאר, בגלל מניפולציות אנושיות. ומצד שני להזכיר לצופה את טבעם של כל הדברים בטבע. טבע שיש בו חיים ומוות, שהכל בו נמצא במצב מתמיד של השתנות ושום דבר לא נשאר כפי שהיה.

המייצג היה בזמנו, תחנה ראשונה בסיורים שנעשים על ידי מגדלי דבורים מטורונטו שהתחייבו לשמירה על מושבות הדבורים. הסיורים שכללו גם אמנות וגם ביקור במרכז מבקרים העוסק בדבורים, הם חלק מהנסיון לעורר את מודעות הציבור לבעייה של הכחדות הדבורים.



ציורי גרפיטי שצוירו בלונדון על ידי אמנים שונים כדי לעורר את המודעות להכחדות הדבורים.

גרפיטי בשורדיץ לונדון, צולם על ידי יונית מצא גוטמן

הצילום באדיבותה של יונית מצא גוטמן

לסיום החלק הזה של הפוסט איך אפשר בלי קצת ג'ורנלינג וארט ג'ורנלינג?

האמנים שעבודותיהן מוצגות בפוסט, הם אמנים ביקורתיים רובם מודעים לחשיבות הגדולה של שמירה על הטבע, ובמיוחד לנושא הכאוב של הכחדות הדבורים, בעיה עולמית הרת גורל. הדבורים אחראיות לאחוז ניכר מהמזון שאנחנו אוכלים כיוון שתפקידן המרכזי הוא, האבקת גידולים חקלאיים. האבקה טובה יכולה להכפיל או לשלש את היבול החקלאי. הדבש הוא בעקרו בונוס.

הסיבות להכחדות הדבורים אינן ידועות בוודאות. מניחים שזהו שילוב של מספר סיבות: החל מריסוסים כימיים כבדים, מחלות בכוורת, זיהום מים, אויר ואדמה. וכלה בהתערבות האדם בחיי הדבורים: הרצון של הדבוראים לרדות כמה שיותר דבש והרצון של החקלאים למקסם את היבולים.

אני אמביולנטית לגבי הבחירה להשתמש בדבורים לצורך העברת מסר על מצבן. יצירות אמנות טובות מעוררות מחלוקות, מעודדת חשיבה ביקורתית ומעלות שאלות שאין להן תשובות מוחלטות. מקווה שזה מה שקרה לכם בקריאת הפוסט.

פוסט מרתק על חיי הדבורים והסיבות להכחדותן.

אמנות דבורים חלק שני

מה דעתכם על האמנים?

את מי מהם אהבתם במיוחד?

אם אהבתם את הפוסט אתם מוזמנים להרשם לניוזלטר לקבלת עידכונים.


0 צפיות
הצטרפו אלי לחווית החיים סילאן

אהבתם, התרגשתם, רוצים לשתף, כתבו לי גם על החיים הטובים שלכם

© 2016  Tamar Greenberg | All rights reserved | tamarit1965@gmail.com          

Designed by: Aliza Ashkenazi Hayon | www.aliceline.com       

  • Grey Facebook Icon
  • Grey Instagram Icon
  • Pinterest - Grey Circle
0