האמן היפני הכי מצליח בעולם היום שעבודותיו הצבעוניות נראות חמודות אך הן פוליטיות ובקורתיות במיוחד כלפי החברה היפנית השטחית
כל חברי יודעים שהאמנית האהובה עלי היא יאיואי קוסמה היפנית. קוסמה, היא האמנית המצליחה ביותר בעולם, ועבודותיה משיגות את הסכומים הגבוהים ביותר לאמנית אישה.
בחודש נובמבר (עדיין אין תאריך) תפתח במוזיאון תל אביב תערוכה גדולה של עבודותיה ואני ושאר המעריצים הרבים שלה כוססים ציפורניים ומחכים לפתיחת הקופות.
אבל, עם כל אהבתי לקוסמה יש עוד אמנים יפנים מעולים ומצליחים. אחד מהם הוא טקאשי מורקאמי נחשב לאמן היפני המצליח ביותר כיום, ואחד האמנים החיים היקרים ביותר בעולם. גם עבודותיו, בדומה לעבודותיה של קוסמה צבעוניות ומושכות את העין, וגם הוא כמו קוסמה שיתף פעולה עם לואי ויטון כאשר עיצב לחברה תיקים צבעוניים.
טאקשי מוראקמי ללואי ויטון
יאיואי קוסמה ללואי ויטון
הפעם הראשונה שבה ראיתי עבודות של טאקשי מורקאמי היתה ב-2015, בביקור הראשון שלי ביפן.
ביום השני לשהותנו בטוקיו ירד גשם ומה המקום הטוב ביותר ללכת אליו במצב כזה? מוזיאון כמובן. אני חושבת שקראתי על התערוכה עוד לפני שהגעתי ליפן. מכל מקום הגענו למוזיאון מורי לאמנות מודרנית שם התקיימה התערוכה הגדולה של טאקאשי מוראקמי שנפתחה ממש כמה ימים לפני.
הוא פרויקט נדל"ן של טוקיו שיש בו שילוב של מרכז תרבות, עסקים, מגורים, חינוך ומסחר וגם מוזיאון נחשב לאמנות מודרנית. מוראקמי אחראי על עיצוב הדמויות המלוות ומשווקות את פרויקט "Roppongi Hills".
התערוכה נקראה "Takashi Murakami: The 500 Arhats" (פרוש המילה Arhats - בודהיסט שהגיע לנירוונה).
500 ה Arhats נחשבים כתלמידיו הנאורים של בודהה המפיצים את תורתו ומעניקים לאנשים רגילים גאולה מתשוקות גשמיות. האמונה ב arhats הועברה ליפן בתקופת הייאן (המאה 8-12) ופרחה בכל רחבי הארץ החל מתקופת אדו (המאה 17-19) ואילך בצורות ציורים ופסלים.
המוצג המרכזי בתערוכה היה הציור "The 500 Arhats", שאורכו 100 מטר והוא אחד הציורים הגדולים ביותר שהופקו אי פעם בתולדות האמנות העולמית. לצורך השלמה מהירה של היצירה גויסו למעלה מ- 200 סטודנטים ממכללות יפניות לאמנות.
עבודה זו נוצרה כאות תודה למדינת קטאר, מהראשונות שהציעו סיוע ליפן אחרי רעידת האדמה הגדולה והצונאמי בשנת 2011 והיא הוצגה לראשונה בדוחא בשנת 2012.
העבודה מורכבת מארבעה קטעים הנושאים את שמות השׁוֹמֵרים (המֵגֵנים) האגדיים של ארבעת כיווני השמיים (הדרקון הכחול - מזרח, הנמר הלבן - מערב, ציפור ורמיליון - דרום וצב שחור - צפון) מהמסורת הסינית.
השימוש במאפיינים מסורתיים תוך שילוב שלהם עם מאפיינים מערביים מודרניים הם המייחדים את עבודותו של טאקשי מוראקמי.
בסוף התערוכה הוקדש חלק גדול לתאור תהליכי העבודה של מוראקמי, כולל סקיצות ראשוניות והסברים על מקורות השראה ועל הדימויים.
טקאשי מורקאמי
נולד בטוקיו בשנת 1962. במשך 9 שנים למד מורקאמי את ה"Nihon-ga" - אומנות יפנית מסורתית של ציור בדיו, באוניברסיטת טוקיו לאומנות ולמוסיקה והיה הראשון לקבל תואר דוקטור באמנות ה"Nihon-ga" .
מוראקמי הושפע מתרבות הקוואי והאוטקו ובעבודותיו, הוא משתמש בטכניקות מסורתיות מהאמנות היפנית תוך שהוא משלב אותן בטכניקות עכשוויות כגון עבודת מחשב ושילוב בין ישן לחדש. מורקאמי הושפע מאוד גם מהתרבות מהמערבית ונמשך תמיד לפופ ארט ולאמנות המודרנית.
טאקאשי מוראקמי ואמנים יפנים רבים נוספים מזוהים עם סגנון שנקרא "ניאו פופ".
מה מאפיין את הסגנון הזה ומה מקורו, המשיכו לקרוא.
עוד לפני ה"ניאו פופ" היה ה"פופ ארט".
פופ ארט
פופ אפ הוא זרם באומנות, שצמח באמצע שנות ה-50 בבריטניה ומאוחר יותר גם בארצות הברית. ה"פופ אפ" הגיע לשיא השפעתו בשנות ה-60 וה-70 בניו יורק. זרם זה התחיל כמרד של מספר אמנים כנגד "האומנות הגבוהה" והאליטיסטית.
תרבות הפופ ארט ניסתה לשלב תחומים שונים כמו מוזיקה, קולנוע, אופנה וכד' וכן לעשות שימוש בדימויים מחיי היומיום. ה"פופ ארט" ניסה ליצור טשטוש בין הגבוה לנמוך, בין "חומרי תרבות" ו"חומרי צריכה" כאשר כל מוצר צריכה יכול להפוך ליצירת אמנות.
אחד מחלוצי הפופ ארט בארצות הברית היה אנדי וורהול. שלקח אייקונים ומוצרי צריכה פופולאריים והפך אותם לאמנות. מוראקמי הושפע מאוד מאנדי וורהול ומכונה לעיתים "אנדי וורהול היפני".
אמני פופ ארט בולטים נוספים היו רוי ליכטנשטיין, קית' הרינג, קלאס אולדנבורג, ריצ'רד המילטון.
ניאו פופ
בשנות ה-80, נוצר זרם המשך באמנות הנקרא "ניאו-פופ". זרם זה המשיך את דרכו של זרם ה"פופ ארט" משנות
ה 60-70, אך בעוד ה"פופ ארט" התמקד ברובו במוצרי צריכה ופרסום, הניאו פופ התמקד יותר בתרבות העכשווית ובניסיון לשקף תרבות זו באופן אמנותי. אמני הניאו פופ עשו שימוש באובייקטים מוכרים ורדי מייד (ready made), עשו מהם יצרות אמנות או שילבו אותם ביצירות . הפופ ארט הכין את עולם האמנות לפוסט מודרניזם שהגיע אחריו.
אחד האמנים המשוייכים לזרם הניאו פופ הוא ג'ף קונס שתערוכה שלו הוצגה לא מכבר במוזיאון תל אביב.
לפני שנמשיך לספר על טאקשי מוראקמי כדאי להכיר עוד מושג מאוד פופולארי ביפן: ה"קוואי" (חמוד).
סגנון הקווי (Kawaii)
סגנון הקווי מתבטא במיתוג של שירותים ומוצרי צריכה רבים ביפן כילדותיים, חמודים, תמימים ומתוקים. הסגנון התפתח כחלק מתרבות הצריכה בשנות ה-70 וכתגובה לתדמית הכוחנית של יפן לאחר מלחמת העולם השנייה. הקוואי הפך לאספקט חשוב בתרבות הפופ היפנית, והסגנון הלך והתפשט במהירות גם למדינות המערב.
דוגמא מוכרת למותג כזה היא "הלו קיטי", שכיום ניתן למצוא אותה על כ20,000 מוצרי צריכה שונים ברחבי העולם.
אמני הניאו פופ שיצאו מטוקיו, חיו וגדלו על תרבות הקוואי והאוטקו (Otaku - מילת סלנג יפנית שמשמעותה אדם המכור לאנימה ומאנגה).
יצירותיהם של אמני ה"ניאו פופ" היפנים מבוססות יותר על מותגים מסחריים בינלאומיים מצליחים ופחות על ז'אנרים מסורתיים מתרבות יפן.
מורקאמי הסביר את מושג הקאוואי ויצר עבודות רבות הכוללות אסתטיקה זו. הוא סיפר על המניעים לכך בראיון: "איך תינוקות שורדים?… הם חמודים. מחקרים מדעיים הראו שראשים גדולים ועיניים גדולות, יחד עם אפים ופיות קטנים, הם תבניות נפוצות של תינוקות שחוזרים במיני בעלי חיים שונים. אני רק פונה לאינסטינקט האמהי של הקהל שלי".
מושג ה"Superflat"
את המושג "Superflat" (הסגנון ה"סופר שטוח") טבע טאקאשי מוראקמי ב- 2011. זהו סגנון אמנותי פוסט-מודרניסטי, שהושפע מתרבות האוטקו וסגנון החיים שלה. הוא מאופיין במשטחי צבע אחידים ובדמויות גרפיות מהאנימה והמאנגה.
תרבות האוטקו ביפן היא דו מימדית - הקהל היפני נמשך לדו מימד ולשטיחות שמציע עולם המנגה והאנימה וזאת בניגוד לקהל אמריקאי שמנסה מאוד להגיע לתוצאה ריאליסטית ותלת ממדית בסרטים ובמשחקי מחשב.
הטענה של מוראקמי שביפן אין גבוה ואין נמוך היא שהולידה את רעיון הסופרפלט (שהכול שטוח).
כאשר אין אבחנה בין גבוה לנמוך, והעולם חסר עומק ופרספקטיבה, התוצאה היא השטחה של האומנות היפנית וזאת בנוסף לשטחיות של תרבות הצריכה שמאפיינת את החברה היפנית אחרי המלחמה.
ההשטחה הסגנונית, השטחיות של החברה והשטחתה של האמנות, יוצרות סופר-השטחה.
שלושה מאפיינים חוזרים בעבודותיו של מורקאמי: חמידות, אגרסיביות ומיניות.
הדמויות שלו הן חמודות, צבעוניות, בעלות ראש גדול, עיניים גדולות, אף קטן וקווים מעוגלים,
אך יש בהן גם צדדים אפלים ומפחידים.
על אף הצבעוניות של עבודותיו, והדמויות "החמודות" שהוא יוצר עבודותיו של מוראקמי ביקורתיות ופוליטיות. הנושאים החוזרים בעבודותיו הם: ביקורת על האוטאקו - אוהדי אנימה קיצוניים שטחיים וריקניים וביקורת על השינוי שחל בחברה היפנית לאחר מלחמת העולם השנייה בעקבות הדיכוי האמריקאי וכן על ההשפעה הרעה של תרבות הצריכה ומוצריה על היפנים.
מורקאמי משלב ביצירתו אמנות גבוהה ונמוכה ומטשטש את הגבולות ביניהן. את עבודותיו ניתן למצוא אצל אספני אמנות ובמוזיאונים הנחשבים בעולם וגם בחנויות, בתור מוצרי צריכה יומיומיים הנגישים לכל כגון חולצות, תיקים, מחזיקי מפתחות ועוד. מוראקמי עיצב כאמור, תיקים ללואי ויטון ואפילו עטיפת אלבום לקניה ווסט.
"נאה דורש - נאה מקיים", מוראקמי מיחס לעבודות המוצגות במוזיאונים ולמוצרי הצריכה שהוא מייצר את אותה חשיבות. העיקר מבחינתו הוא לגעת בקהל המערבי ולהעביר את מסריו על החברה היפנית. יש שיגידו שהוא ממוסחר.
מוראקמי יוצר במגוון מדיות - מציורים גדולים על קנבס, פסלים, הדפסים, ועד סרטי אנימציה ועבודותיו מתאפינות בצבעים בהירים ורוויים ובדמויות פרי דמיונו.
נוסף לכך הוא מנהל גלריה ויריד שנתי בשם Geisai, שמקדם אמנים יפנים צעירים.
בתחילת דרכו נהג מורקאמי ליצור את עבודותיו בעצמו, אך בהמשך (בדומה לוורהול, ג'ף קונס ואמנים נוספים), הקים מפעל, שהתפתח לאימפריה, Kaikai Kiki Co, בו הוא מעסיק מאות עובדים בטוקיו ובניו-יורק, והם מייצרים עבורו לא רק את יצירות האמנות שהוא מציג במוזיאונים, אלא גם את מוצרי הלוואי (מרצ'נדייז).
בתערוכה שראיתי בטוקיו, הוקדש כאמור, חלק גדול לתאור דרך העבודה של האמן. עבודות האמנות עוברות כמה שלבים עד ליצירה הסופית. בתחילה מורקאמי עצמו מכין סקיצה, שמוגדלת בעזרת מכונת צילום ונסרקת למחשב. לאחר מכן מתחילים עובדי הסטודיו לעבור על הסקיצה בתוכנת מחשב על מנת לעדן ולהגדיר את הקווים המקוריים של מורקאמי, תוך שהם מתאימים אותה לתהליכים תעשייתיים כמו הדפסה על מוצרים. את היצירה הסופית מציירים אסיסטנטים של מורקאמי לפעמים גם בשיטות ציור וקליגרפיה יפניות מסורתיות.
על התערוכה הזאת עבדו כ- 100 אנשי צוות והיא הוקמה במקום עצמו במשך 4 חודשים.
בשנת 2019 חזרתי ליפן לביקור שני. הגעתי לשכונה מקסימה בשם Daikanyama.
בעודי משוטטת בשכונה הגעתי לגלריה גדולה שהציגה המון עבודות של אמנים יפנים ידועים. בינהם עבודות של יאיואי קוסמה וטאקשי מוראקמי. ניתן לראות אפילו את המחיר של כל דמות בין 2200$ - 1300$.
בשנת 2010 הציג מוראקמי עשרים ושניים פסלים וציורים בטירת ורסאי. אחד עשר מהם יוצרו במיוחד לאירוע. קבוצה של מתנגים צרפתים ניסו לבטל אותה אך ללא הצלחה.
ונסיים בקטע מוזר כיאה ליפן. בעודנו משוטטים בתערוכה ראינו גבר שמוציא מהכיס בובת קוף ומצלם אותה על רקע העבודות לאורך כל התערוכה. עוד על הדברים שראינו רק ביפן תוכלו לקרוא פה.
עם סיום כתיבת הפוסט חשבתי לעצמי שיחד עם היותו אמן נחשב, שאינו מבדיל בין "גבוה" ל"נמוך", קשה להתעלם מהאימפריה שהקים. כאשר אתה מקים חברה שמעסיקה מאות עובדים ויוצר עשרות אלפי חפצים יומיומיים עליהם מודפסות עבודות האמנות שיצרת לא ניתן להתכחש לעובדה שבסופו של יום טאקשי מוראקמי הוא אמן ממוסחר ושום זרם אמנותי לא יצליח להסתיר עובדה זו.