המלצה על שלוש תערוכות שאהבתי ומתאימות לכל המשפחה.
אחרי שתקראו גם אתם תר(ו)צו לראות
התערוכה הראשונה שראיתי נקראת "מצבי קיצון". זוהי תערוכת נייר המוצגת במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב. שם התערוכה קצת מחטיא את מטרתו (לטעמי כמובן) בהיותו "לא מזמין" וכזה שלא ניתן להבין ממנו על מה התערוכה עד שיוצאים ממנה. הרבה אנשים שהמלצתי להם על התערוכה הסתייגו מהשם והיו קצת חשדנים לגביה. בניגוד לשמה התערוכה יפהיפיה, האמנים מגיעים מתחומי יצירה שונים ומגוונים. אמנים פלסטיים, מעצבי מוצר, מעצבים גראפיים, מעצבי טקסטיל, אדריכלים, צורפים ואמני נייר. העבודות מרשימות, מפתיעות ומרגשות. מומלץ ללכת עם הילדים. התערוכה פתוחה גם בשבתות עד ה- 30.7.17.
קונפטי - שירי כנען
צילום: תמר גרינברג
שטיח פרסי - לידה שרת מסד
צילום: תמר גרינברג
במוזיאון ישראל בירושליים מוצגות כרגע שתי תערוכות. האחת נקראת "אין כמו בבית". עוד משהו מעניין על התערוכה קראו פה.
התערוכה אין כמו בבית תוצג עד לתאריך: 29.07.2017
תערוכה נוספת וחדשה יותר היא תערוכתו של האמן הסיני אי וייויי: "אולי, אולי לא". על האמן ועל התערוכה הנוכחית תוכלו לקרוא פה ופה ואפילו בכלכליסט בכתבה מעניינת משנת 2012.
הרהורים בעקבות התערוכה
בעת הצפייה בתערוכה עלו בי כמה מחשבות במיוחד כשהסתכלתי בתמונות המתארות את אריגת השטיח הענק שממוקם על הריצפה באחד מאולמות התצוגה. בתמונות מתועדות פועלות סיניות העובדות על השטיח בעבודת נמלים סזיפית.
מצע רך, 2009
צילום: תמר גרינברג
רבים מהאמנים המודרנים הם בעצם סוג של מעסיק. האמן הוגה את היצירה במוחו הקודח אבל הביצוע הטכני בפועל מופקד בידיהם של פועלים קשיי יום ללא מעורבות אישית של האמן בתהליך היצירה בפועל.
בכיתוב מתחת לשטיח נכתב: "אריגתו (של השטיח) נעשתה בטכניקה מסורתית שהתפתחה תחת שלטון קיסרי עריץ, והיא מבליטה את הניגוד החריף המגולם באוצרות תרבות שנוצרו במשטרים אפלים".
ואני שואלת את עצמי האם האמן עצמו לא מנצל אוכלוסיה חלשה במדינת עולם שלישית כדי להגשים את החזון שלו וליצור את היצירה שעליה חלם?
עבודה נוספת בתערוכה, המושתת גם היא על תהליכי ייצור קפיטליסטיים היא "גרעיני חמניה". על יצירה זו, עמלו יותר מ- 1,600 פועלים בעיר ג'ינגדג'ין שבסין במשך כשנתיים כשהם מפסלים את גרעיני החרסינה וצובעים אותם ביד.
23 טון של "גרעיני חמניה"
צילום: תמר גרינברג
גרעיני חמנייה, 2010
צילום: תמר גרינברג
ואז אני חושבת אולי ואולי לא? אולי אפשר לראות באמן מעסיק שהאמנות שלו מספקת פרנסה לאנשים עניים רבים? ביקורת מעניינת על עבודותיו של איי ויי ויי ניתן לקרוא פה
יצירה בשיתוף הקהל
בעודי מתלבטת בדבר אני מקבלת טלפון מחברתי אירית מילוא* שהגיעה גם היא לצפות בתערוכה. בשביל אירית, התערוכה היתה הגשמת חלום. במסגרת עבודתה היא עסקה רבות בעבודותיו של איי ויי ויי ואפילו כתבה עליו במסגרת עבודת הגמר שלה לתואר השני בחינוך לאמנות. אז היה לי מזל כפול. גם פגישה משמחת וגם הסברים מעניינים.
בנוסף ליצירותיו של איי וייויי, המושתות כאמור, על תהליכי ייצור קפיטליסטיים בהן הוא המתכנן, המנהל והאחראי לכל פרט בתהליך היצירה ישנן יצירות שבהן הוא מזמין משתתפים זרים לקחת חלק פעיל בתהליך היצירה ובתוך כך להפוך לחברים פעילים בקהילה שיתופית. אירית נתנה לי כדוגמא לכך את יצירת הסאונד 'ניאן' (Nian) שיצר איי וייויי לציון השנה השנייה לאסון רעידת האדמה בסואיצהן באפריל 2008. באסון זה קיפחו את חייהם שבעים אלף איש ביניהם 5,205 תלמידים שמבנה בית הספר הרעוע קרס עליהם. לאחר שברר את שמות כל אחד מהילדים הנספים, העלה האמן הודעה בטוויטר המזמינה אנשים להיכנס לאתר האינטרנט בו מופיעה רשימת הילדים הנספים, ולהקליט בקולם שם של ילד שניספה. על פי המסורת הסינית ביטוי שמו של חולה או גוסס בקול ובציבור, תבטיח שנשמתו תחזור אליו. המשתתפים התבקשו לשלוח במייל את ההקלטה, אותה ערך האמן עם עוזריו ליצירת הסאונד 'ניאן' (Nian). אלפיים איש לקחו חלק פעיל ומעורב ביצירה. וכך, על ידי פעילות תרבותית הקשורה למסורת הסינית גיבש אי וייויי אנשים זרים לקהילה שהצליחה להזכיר לרשויות הסיניות את אחריותן לאסון בית הספר. כאן ניתן לראות יצירה שבה אנשים רגילים רתמו את עצמם ועשו מאמץ אישי כדי להשתתף ביצירת אמנות. במקרה הזה ניתן לראות יצירה שלא יכולה היתה לצאת לפועל ללא שיתוף פעולה וולנטרי מצד אנשים זרים שלא בהכרח קשורים לאסון רעידת האדמה. בשני המקרים תלוי האמן באנשים חיצוניים שבזכותם מתאפשר לו להפיק את יצירותיו.
אז למה לי פוליטיקה עכשיו
איי וייויי הוא אמן פוליטי שרבות מעבודותיו מבקרות את השלטון בסין מולדתו. כצופים בתערוכה העוסקת בארץ אחרת, קל לנו יותר לקבל ביקורת פוליטית על עוולות שילטוניות בארצות רחוקות.
מה דעתכם? האם מוזיאון ישראל היה מציג כיום תערוכה ביקורתית פוליטית גם של אמן ישראלי המבקר את השלטון בישראל?
* תודה לאירית מילוא שבנדיבותה אפשרה לי להעזר בעבודת הגמר שלה לצורך כתיבת הפוסט.
התערוכה אי וייויי: "אולי, אולי לא" תוצג עד ה - 28.10