מאחורי האמנים הגדולים עומדת לא פעם אישיות בעייתית ומתעללת
עודכן ב15/11/22
לאחרונה צפיתי בסדרה בת ארבעה פרקים שנקראת "אלן נגד פארו".
זוהי הפקה של HBO, העוסקת בהאשמות על התעללות מינית של וודי אלן, בדילן פארו, בתה של מיה פארו שהיתה בת זוגו של אלן במשך 12 שנים.
ההתעללות נמשכה עד שדילן היתה בת 7, והיא נפסקה כאשר מיה פארו הבינה שוודי אלן אכן מתעלל מינית בדילן.
לא אכנס לכל פרטי הסדרה המומלצת מאוד לצפייה. אני רוצה לדבר על נושא אחד שעלה בפרק הרביעי והאחרון שלה.
מתוך הפרק הזה עולה השאלה האם אמנות צריכה להשפט אך ורק על פי טיבה ולהיות מופרדת כליל מההתנהגות החוץ אמנותית של היוצר. רבים מהאמנים הגדולים, גאונים בתחומם שיצרו עבודות פורצות דרך, תחזקו אישיות בעייתית, חסרת מעצורים ובלתי מוסרית. הממסד האמנותי וגם הצופים קיבלו בהבנה וסלחנות את העובדה שבאמנים רבים שוכן לצד הגאונות גם הטרוף. עסקת חבילה שכזאת...הרי אין בן אדם מושלם...והתמקדו בטיב האמנות שיצרו אותם אמנים.
באחרונה, במיוחד בעקבות תנועת #metoo והמודעות הגוברת להטרדות מיניות והתעללות מינית בכלל ובעולם האמנות בפרט, חל שינוי ביחסה של החברה כלפי אנשים מתעללים מכל שכבות החברה וגם כלפי אמנים שהואשמו בעבירות קשות. השינוי החברתי חילחל בסופו של דבר גם לממסד התרבותי והאמנותי והביא לכך שהיחס הממסדי כלפי וודי אלן, החל להשתנות. הדבר קרה רק בשנת 2018.
בסדרה אלן נגד פארו הראו שעד שנת 2014 עדיין התעלמו בהוליווד מההאשמות כלפי אלן, שלאורך 28 שנים הכחיש בתוקף, את המיוחס לו. הוא המשיך ליצור סרטים ולקבל פרסים.
ברוח השינוי, הסרט האחרון שיצר וודי אלן נאסר לשיווק בארה"ב, השחקנים ששחקו בו החליטו לתרום לצדקה את הכסף שהרויחו מההופעה בסרט ואנשים רבים אמרו שלא יצפו עוד בסרטיו.
גם האוצרת הראשית של ״אנו״, המוזיאון היהודי החדש והמעולה, שהחליף את בית התפוצות באוניברסיטת תל־אביב ד"ר אורית שחם גובר נדרשה לסוגיה הזאת. תוכלו לקרוא מה דעתה בכתבה: אם נמחק את כל החולירות עם מי נשאר?
נכון שלתנועת #מיטו יש חלק גדול בשיח המתעורר סביב יחסם המתעלל של גברים בנשים, והפניית זרקור לאפלייה המיגדרית הטבועה עמוק בחברה האנושית. אבל הרבה לפני #מיטו היו הגרילה גירלס.
הגרילה גירלס (Guerrilla Girls)
בנות הגרילה הן אמניות אקטיביסטיות, פמיניסטיות. הן חובשות מסכות גורילה בכל הופעותיהן הפומביות ומשתמשות בעובדות, בהומור ובדימויים שערורייתיים כדי לחשוף את ההטיות המגדריות והאתניות כמו גם שחיתות בפוליטיקה, באמנות, בקולנוע ובתרבות הפופ. הסיבות לחבישת המסכות והשמירה הקפדנית על אנונימיות הן בין השאר, בגלל הרצון להפנות את הזרקור לאג'נדה הפוליטית שלהן ולעבודות שהן יוצרות, ולהגן על עצמן מפני מחיר אישי שהן עשויות לשלם כאמניות בגלל הביקורת הנוקבת שהן מותחות על בעלי תפקידים בכירים בעולם האמנות.
"אנחנו יכולות להיות כל אחד ואנחנו בכל מקום. אנו מאמינות בפמיניזם שנלחם באפליה ותומך בזכויות אדם לכל האנשים ולכל המינים". חברות הקבוצה משתמשות בשמות בדויים של אמניות מפורסמות כמו פרידה קאלו (Frida Kahlo) או ג'ורג'יה אוקיף (Georgia O`keefe). הגרילה גירלז טוענות שרבות מהן מוכרות כאמניות בעלות שם ויש ביניהן גם כאלו שהן בעלות גלריה.
התחלת הפעילות של הגרילה גירלס
הגרילה גירלז נוסדה על ידי קבוצה של 7 אמניות באביב 1985 בתגובה לתערוכה "סקירה בינלאומית של ציור ופיסול עכשווי" שנפתחה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. מתוך 169 עבודות שהוצגו בתערוכה שנפתחה ב-1984, רק 13 עבודות היו של אמניות. הגרילה גירלז טענו שמדובר באפליה מגדרית ברורה, וכמחאה, הן הפגינו בפתח המוזיאון. זו היתה למעשה, פעילותן הראשונה כקבוצה.
כדי למשוך את תשומת הלב של הקהל הרחב, הן שילבו בעבודות האמנות שלהן דימויים שמושכים את העין בנוסף למשפטים הומוריסטיים וסרקסטיים, כמו: "כאשר סקסיזם וגזענות יצאו מהאופנה, מה יהיה שווה אוסף האמנות שלך?"
בשנים הראשונות הודפסו רוב הפוסטרים של הקבוצה בשחור-לבן, וכללו בעיקר רשימה של עובדות סטטיסטיות העוסקות באי השוויון בין אמנים לאמניות בארצות הברית. כמו לדוגמא: מספר תערוכות יחיד, השתתפות בתערוכות קבוצתיות, שכר, וייצוג על ידי גלריות.
הדימוי המפורסם ביותר של הגרילה גירלס עד היום, הוא הפוסטר הראשון שהודפס בצבע.
בתגובה למספר הרב של ציורי העירום הנשי במוזיאון, הוא שואל בסרקזם: “האם נשים צריכות להיות ערומות בשביל להיכנס למוזיאון המטרופוליטן?” כאשר באותיות קטנות יותר הוא מביא מידע סטטיסטי: "פחות מ-5% מהאמנים המציגים באגפי האמנות המודרנית הם נשים, אבל 85% מציורי העירום הם של גוף נשי" לצד הטקסט מופיע פרט מציור של ז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר, "האודליסק הגדולה", שהוא אחד מציורי העירום הנשי הידועים, כאשר את ראשה של האישה העירומה הן החליפו בראש של גורילה.
עירום נשי באמנות
עבודות אמנות שבהן הנושא העיקרי הוא עירום נשי, הן חלק גדול, ידוע ומקובל בעולם האמנות הקלאסית והמודרנית.
כבר כתבתי בעבר על ג'ון ברג'ר סופר, מסאי, מבקר אמנות ותסריטאי אנגלי שטען בספרו ways of seeing ש"תמונות המציגות עירום פונות אל המיניות של הצופה הגבר, ואין להן קשר למיניות של האישה המתוארת בהן. הנשים שם בשביל הגברים והמיניות שלהם, ולא בשביל עצמן ומיניותן שלהן. לטענתו, היחסים הבלתי שוויוניים האלו בין גברים ונשים מקורם באמנות הציור האירופאי ההומניסטי, והם מוטמעים עמוק בתרבות שלנו, ובתודעתן של נשים העושות לעצמן את מה שגברים עושים להן – הן מחפצנות את עצמן".
בדומה לג'ון ברג'ר גם הגרילה גירלס מציעות להסתכל על העבודות הללו ועל האמנים שיצרו אותן, באופן ביקורתי ושונה מכפי שהורגלנו לראות ולחשוב עליהם. גם הן טוענות שנקודת המבט של האמן הינה מצ'ואיסטית, ומחפצנת.
אם נסתכל על התמונה של הילדה המעורטלת, אני עם כל הרצון, לא מצליחה למצוא לה הצדקה אמנותית, אלא ניצול מיני באיצטלה של "אמנות".
הגרילה גירלס מעלות את השאלה: "האם החיים מחקים את האמנות או שהאמנות מחקה את החיים?
השאלה הזאת מחזירה אותי לוודי אלן. בסדרה מראים כיצד באופן עיקבי רבים מסרטיו של וודי אלן עוסקים ביחסים שבין גבר מבוגר לנערה צעירה. פרט ידוע הוא שוודי אלן החל לנהל מערכת יחסים עם בתו החורגת סון יי כשהיתה בת 18 והוא בן 53. לימים הם נישאו והם מגדלים ביחד שני ילדים.
גם בתרבות הישראלית ניתן למצוא יוצרים גדולים מצד אחד ובעלי התנהגות בעייתית מאוד מצד שני. למשל שמוליק קראוס שיצר כמה מהשירים הגדולים שנכתבו בארץ אבל היה איש אלים ביותר, אורי זוהר עם המשפט הזכור לרע,
מתוך הסרט "מציצים": "יבוא לך, לך יבוא לך" ועוד.
מכיוון שהבלוג שלי עוסק באמנות חזותית בחרתי להזכיר כמה ציירים שכולנו מכירים את עבודותיהם ואוהבים אותן.
אמנים פורצי דרך ומוערכים מאוד שלצד יצירות מצוינות שהוציאו תחת ידיהם, היתה להם התנהלות בין אישית סוערת, מתעללת וחסרת התחשבות בזולת.
אמנים דגולים - התנהגות בעייתית
מיכלאנג'לו מריזי דה קאראווג'ו - גדול ציירי הבארוק ואחד האמנים המשפיעים ביותר על עולם האמנות מאז ועד היום.
קראווג'יו היה טיפוס אלים, שתיין כרוני ואדם שהסתבך בקטטות רבות ואפילו ברצח.
צייר ראליסטי בעל אמונה דתית חזקה, שציוריו פורצי הדרך הצליחו לבטא רגש בצורה שלא נראתה מעולם. באמצעות ניגודי אור וצל יצר קראווג'יו ציורים דרמטיים של סצנות תנ"כיות וסיפורי קדושים נוצרים שצוירו בדמות של אנשים רגילים. בניגוד לחמלה הרבה שניתן למצוא בציוריו חייו האישיים היו סוערים ביותר.
בשנת 1606, כשהוא בשיאו, אמן ידוע עם הקריירה מפוארת ברומא, היה קראווג'יו מעורב בקטטה שבמהלכה הרג אדם. הוא ברח במהירות, בהתחלה לנאפולי ובהמשך במלטה. שנתיים אחר כך נזרק גם משם, אחרי שהסתבך בקטטות נוספות. ממלטה עבר לסיציליה. בהדרגה נעשו ציוריו, כמו חייו, כהים ומוצללים יותר ויותר. מצבי הרוח שלו החמירו והוא החל לקרוע בחרבו ציורים שעליהם קיבל ביקורת שלילית.
פול גוגן
צייר פוסט איפרסיוניסטי שמוכר במיוחד בציורי נשים מטהיטי אליה היגר לאחר שנטש את אישתו וחמשת ילדיו בצרפת. גוגן נהג לקיים יחסים עם נערות צעירות בגילאי העשרה ואף התחתן עם נערה בת 13.
פאבלו פיקאסו
אחד מהאמנים הידועים בעולם ואמן שהשפיע כנראה יותר מכל אמן אחר במאה ה-20 על עולם האמנות. חייו הסוערים של פיקאסו במיוחד יחסיו עם נשים הם מן המפורסמות, עבודותיו של פיקאסו הושפעו מאוד מיחסיו עם הנשים השונות.
במהלך השנים שתי נשים שהיו בקשרים עמו התאבדו, שתיים קיבלו התמוטטות עצבים והחמישית הצליחה להמלט כדי לספר.
לוסיאן פרויד
צייר יהודי בריטי ידוע החל את דרכו בציור בשנות ה-40, ובהמשך נודע בעיקר בזכות ציורי הדיוקנאות וציורי העירום שלו. "אני מאוד מתעניין באדם כבעל חיים", הסביר בעבר את נטייתו לעיסוק בעירום, תוך שימוש בשכבות עבות של צבע בתהליך היצירה. הוא נחשב לאמן הבריטי הבולט ביותר של זמנו. בציוריו הוא מציג בני אדם עייפים, דמויות שגופן החשוף נכנע לנטל השנים, העור מדולדל, הפנים עצובות, מהורהרות או מחוקות הבעה. התיאור פיסי מאוד, לא חושני וחשוף. עבודותיו זכו להכרה בשל זווית הראיה הנוקבת שיש בהם על הדמות הראשית בציוריו, ועל עולמה הפנימי. לא פעם מעלים ציוריו תחושת אי נוחות קודרת וטורדת מנוחה.
לוסיאן פרויד היה מסוכסך עם אחיו ולא הגיע להלוויתו. הוא היה אב ל-14 ילדים מ-12 נשים שונות ויש הערכה שמספר צאצאיו הגיע אף ל-40.
בימים אלה (נובמבר 2022) מוצגת בנשיונל גלרי בלונדון תערוכה של לוסיאן פרויד הנקראת LUCIAN FREUD - NEW PERSPECTIVE ובה ניתן להתרשם ממגוון עבודותיו של הצייר. מה ש"תפס" את עיני היו שני ציורי עירום של בנותיו האחד צויר ב - 1963 והשני ב 1982-3. שאלתי את עצמי מדוע בעידן מי טו מוצא לנכון הנשיונל גלרי לתת מקום לציורי העירום הללו שבו צייר פרויד את בנותיו והבנתי שהם צוירו בעידן אחר שבו היו קיימות נורמות אחרות. את הביקורת הם משאירים לצופים.
עד כמה הסיפור הביוגרפי של האמן, רלוונטי להבנת היצירה?
כאנשים בשר ודם גם האמנים הטובים בעולם הם בעלי אישיות המורכבת מתכונות טובות ותכונות פחות מוצלחות. לרבים מהאמנים, יש ערכים מוסריים המנוגדים לערכי המוסר של חברה "מתוקנת". אבל, היצירה האמנותית נמדדת על פי איכותה ולא על פי אופיו והתנהגותו של היוצר.
הממסד האמנותי יכול מצידו להחליט שאין ברצונו לקדם אמנים בעייתים מבחינה מוסרית. כפי שנעשה במקרה של וודי אלן שסרטו האחרון לא הוקרן בארה"ב.
יחד עם זאת ניתן לראות שנורמות חברתיות חדשות (#מיטו) מחלחלות למעלה ומאומצות בסופו של דבר על ידי המימסד ולא להיפך. וזאת נקודה חשובה שכדאי לזכור.
שאלה שמעסיקה את עולם האמנות כבר שנים רבות היא: עד כמה הסיפור הביוגרפי של האמן, רלוונטי להבנת היצירה, ועד כמה הוא משפיע על נקודת המבט של הצופים?
השאלה הזאת מלווה את האמנות כמעט מלידתה. במודרניזם, ששלט במחצית הראשונה של המאה ה-20, חל איסור כמעט מוחלט לקשר בין היצירה לביוגרפיה.
"המפנה הגדול היה בשנות ה-60, והתחזק בשנות ה-80 והיום כבר ברור שההכרות עם הביוגרפיה של האמן, עוזרת להבנת היצירה. "האמנות היום הרבה יותר אישית ופרובוקטיווית, כי היא נוגעת בתכנים יותר עמוקים", אומרת טלי תמיר (אוצרת אמנות). "היא מתרחשת במוח יותר מאשר על הנייר. השאלה הביוגרפית נהפכה לנושא באמנות".
האמן בועז ארד ז"ל אמר:
"אנחנו חיים בעידן של תקשורת. טבעי שהמידע נגיש ונייד. בגוגל אפשר למצוא את הביוגרפיה של כל אחד. אנחנו לא ניגשים כלוח חלק לשום דבר, גם לא ליצירת אמנות. לטעמי, זה מעשיר את הקריאה, אבל בסופו של דבר האמנות צריכה לדבר". כלומר, האם היצירה טובה ונוגעת בליבו של הצופה או לא.
בועז ארד
רוצה לסיים את הפוסט בנימה אישית. בשנת 2014 היתי תלמידה של האמן בועז ארד במדרשה "בית ברל".
בועז היה אמן מוערך ומורה נערץ. ב 1/2/2018 פורסמה במאקו כתבה שעסקה ביחסים שהיו לו לפני הרבה שנים עם תלמידה שלו בתיכון "תלמה ילין". יחסים פומביים שלטענתו קרו רק אחרי שהיא סיימה את לימודיה.
הכתבה פורסמה ביום חמישי ובאותו הלילה בחר בועז ארד להתאבד.
קשה לי לתאר את סערת הנפש שחשנו חברותי ואני באותם ימים. במיוחד חשנו שיש כאן פיספוס ענק של אדם שהאמנות וההוראה היו כל עולמו. אדם שהיה לו עוד כל כך הרבה מה לתת לעולם ולתרום לתלמידיו. אין בזה כדי להמעיט חלילה מכאבה של בת זוגו או מכאבם של קורבנות התעללות מכל סוג.