החיים סילאן

אמנים בשר ודם

מאחורי האמנים הגדולים עומדת לא פעם אישיות בעייתית ומתעללת


לאחרונה צפיתי בסדרה בת ארבעה פרקים שנקראת "אלן נגד פארו".

זוהי הפקה של HBO, העוסקת בהאשמות על התעללות מינית של וודי אלן, בדילן פארו, בתה של מיה פארו שהיתה בת זוגו של אלן במשך 12 שנים.

ההתעללות נמשכה עד שדילן היתה בת 7, והיא נפסקה כאשר מיה פארו הבינה שוודי אלן אכן מתעלל מינית בדילן.

לא אכנס לכל פרטי הסדרה המומלצת מאוד לצפייה. אני רוצה לדבר על נושא אחד שעלה בפרק הרביעי והאחרון שלה.

מתוך הפרק הזה עולה השאלה האם אמנות צריכה להשפט אך ורק על פי טיבה ולהיות מופרדת כליל מההתנהגות החוץ אמנותית של היוצר. רבים מהאמנים הגדולים, גאונים בתחומם שיצרו עבודות פורצות דרך, תחזקו אישיות בעייתית, חסרת מעצורים ובלתי מוסרית. הממסד האמנותי וגם הצופים קיבלו בהבנה וסלחנות את העובדה שבאמנים רבים שוכן לצד הגאונות גם הטרוף. עסקת חבילה שכזאת...הרי אין בן אדם מושלם...והתמקדו בטיב האמנות שיצרו אותם אמנים.

באחרונה, במיוחד בעקבות תנועת #metoo והמודעות הגוברת להטרדות מיניות והתעללות מינית בכלל ובעולם האמנות בפרט, חל שינוי ביחסה של החברה כלפי אנשים מתעללים מכל שכבות החברה וגם כלפי אמנים שהואשמו בעבירות קשות. השינוי החברתי חילחל בסופו של דבר גם לממסד התרבותי והאמנותי והביא לכך שהיחס הממסדי כלפי וודי אלן, החל להשתנות. הדבר קרה רק בשנת 2018.

בסדרה אלן נגד פארו הראו שעד שנת 2014 עדיין התעלמו בהוליווד מההאשמות כלפי אלן, שלאורך 28 שנים הכחיש בתוקף, את המיוחס לו. הוא המשיך ליצור סרטים ולקבל פרסים.

ברוח השינוי, הסרט האחרון שיצר וודי אלן נאסר לשיווק בארה"ב, השחקנים ששחקו בו החליטו לתרום לצדקה את הכסף שהרויחו מההופעה בסרט ואנשים רבים אמרו שלא יצפו עוד בסרטיו.


גם האוצרת הראשית של ״אנו״, המוזיאון היהודי החדש והמעולה, שהחליף את בית התפוצות באוניברסיטת תל־אביב ד"ר אורית שחם גובר נדרשה לסוגיה הזאת. תוכלו לקרוא מה דעתה בכתבה: אם נמחק את כל החולירות עם מי נשאר?


נכון שלתנועת #מיטו יש חלק גדול בשיח המתעורר סביב יחסם המתעלל של גברים בנשים, והפניית זרקור לאפלייה המיגדרית הטבועה עמוק בחברה האנושית. אבל הרבה לפני #מיטו היו הגרילה גירלס.


הגרילה גירלס (Guerrilla Girls)


בנות הגרילה הן אמניות אקטיביסטיות, פמיניסטיות. הן חובשות מסכות גורילה בכל הופעותיהן הפומביות ומשתמשות בעובדות, בהומור ובדימויים שערורייתיים כדי לחשוף את ההטיות המגדריות והאתניות כמו גם שחיתות בפוליטיקה, באמנות, בקולנוע ובתרבות הפופ. הסיבות לחבישת המסכות והשמירה הקפדנית על אנונימיות הן בין השאר, בגלל הרצון להפנות את הזרקור לאג'נדה הפוליטית שלהן ולעבודות שהן יוצרות, ולהגן על עצמן מפני מחיר אישי שהן עשויות לשלם כאמניות בגלל הביקורת הנוקבת שהן מותחות על בעלי תפקידים בכירים בעולם האמנות.

"אנחנו יכולות להיות כל אחד ואנחנו בכל מקום. אנו מאמינות בפמיניזם שנלחם באפליה ותומך בזכויות אדם לכל האנשים ולכל המינים". חברות הקבוצה משתמשות בשמות בדויים של אמניות מפורסמות כמו פרידה קאלו (Frida Kahlo) או ג'ורג'יה אוקיף (Georgia O`keefe). הגרילה גירלז טוענות שרבות מהן מוכרות כאמניות בעלות שם ויש ביניהן גם כאלו שהן בעלות גלריה.


התחלת הפעילות של הגרילה גירלס

הגרילה גירלז נוסדה על ידי קבוצה של 7 אמניות באביב 1985 בתגובה לתערוכה "סקירה בינלאומית של ציור ופיסול עכשווי" שנפתחה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. מתוך 169 עבודות שהוצגו בתערוכה שנפתחה ב-1984, רק 13 עבודות היו של אמניות. הגרילה גירלז טענו שמדובר באפליה מגדרית ברורה, וכמחאה, הן הפגינו בפתח המוזיאון. זו היתה למעשה, פעילותן הראשונה כקבוצה.

כדי למשוך את תשומת הלב של הקהל הרחב, הן שילבו בעבודות האמנות שלהן דימויים שמושכים את העין בנוסף למשפטים הומוריסטיים וסרקסטיים, כמו: "כאשר סקסיזם וגזענות יצאו מהאופנה, מה יהיה שווה אוסף האמנות שלך?"

בשנים הראשונות הודפסו רוב הפוסטרים של הקבוצה בשחור-לבן, וכללו בעיקר רשימה של עובדות סטטיסטיות העוסקות באי השוויון בין אמנים לאמניות בארצות הברית. כמו לדוגמא: מספר תערוכות יחיד, השתתפות בתערוכות קבוצתיות, שכר, וייצוג על ידי גלריות.

הדימוי המפורסם ביותר של הגרילה גירלס עד היום, הוא הפוסטר הראשון שהודפס בצבע.

בתגובה למספר הרב של ציורי העירום הנשי במוזיאון, הוא שואל בסרקזם: “האם נשים צריכות להיות ערומות בשביל להיכנס למוזיאון המטרופוליטן?” כאשר באותיות קטנות יותר הוא מביא מידע סטטיסטי: "פחות מ-5% מהאמנים המציגים באגפי האמנות המודרנית הם נשים, אבל 85% מציורי העירום הם של גוף נשי" לצד הטקסט מופיע פרט מציור של ז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר, "האודליסק הגדולה", שהוא אחד מציורי העירום הנשי הידועים, כאשר את ראשה של האישה העירומה הן החליפו בראש של גורילה.


עירום נשי באמנות

עבודות אמנות שבהן הנושא העיקרי הוא עירום נשי, הן חלק גדול, ידוע ומקובל בעולם האמנות הקלאסית והמודרנית.

כבר כתבתי בעבר על ג'ון ברג'ר סופר, מסאי, מבקר אמנות ותסריטאי אנגלי שטען בספרו ways of seeing ש"תמונות המציגות עירום פונות אל המיניות של הצופה הגבר, ואין להן קשר למיניות של האישה המתוארת בהן. הנשים שם בשביל הגברים והמיניות שלהם, ולא בשביל עצמן ומיניותן שלהן. לטענתו, היחסים הבלתי שוויוניים האלו בין גברים ונשים מקורם באמנות הציור האירופאי ההומניסטי, והם מוטמעים עמוק בתרבות שלנו, ובתודעתן של נשים העושות לעצמן את מה שגברים עושים להן – הן מחפצנות את עצמן".

בדומה לג'ון ברג'ר גם הגרילה גירלס מציעות להסתכל על העבודות הללו ועל האמנים שיצרו אותן, באופן ביקורתי ושונה מכפי שהורגלנו לראות ולחשוב עליהם. גם הן טוענות שנקודת המבט של האמן הינה מצ'ואיסטית, ומחפצנת.


ונוס מאורבינו, 1534 טיציאן
ונוס מאורבינו, 1534 טיציאן צילום: תמר גרינברג

 Seated Female Nude, 1914, Erich Heckel
Seated Female Nude, 1914, Erich Heckel

אם נסתכל על התמונה של הילדה המעורטלת, אני עם כל הרצון, לא מצליחה למצוא לה הצדקה אמנותית, אלא ניצול מיני באיצטלה של "אמנות".

Torso the Idol, 1905 , קס ואן דונגן
Torso the Idol, 1905 , קס ואן דונגן


הגרילה גירלס מעלות את השאלה: "האם החיים מחקים את האמנות או שהאמנות מחקה את החיים?

השאלה הזאת מחזירה אותי לוודי אלן. בסדרה מראים כיצד באופן עיקבי רבים מסרטיו של וודי אלן עוסקים ביחסים שבין גבר מבוגר לנערה צעירה. פרט ידוע הוא שוודי אלן החל לנהל מערכת יחסים עם בתו החורגת סון יי כשהיתה בת 18 והוא בן 53. לימים הם נישאו