הודו - מי ידע שיש בה סצנת אמנות עכשווית רותחת, אמנים מצוינים ועבודות מרשימות ועוצרות נשימה
לא חושבת שאחטא לאמת אם אכתוב שרוב המטיילים בהודו לא מגיעים אליה בגלל האמנות ובטח שלא בשביל לראות אמנות עכשווית. גם מכורים כבדים להודו לא יודעים שניתן למצוא בה סצנת אמנות עכשווית פעילה ואמנים מצוינים.
אני לא הייתי מעודי בהודו, וגם לא מתכננת להגיע לשם אי פעם (מעדיפה מקומות נקיים לטייל בהם).
אבל, לאחרונה שמעתי הרצאה של רותם רוף שעסקה באמנות עכשווית בהודו שסקרנה אותי עד מאוד.
מסתבר שבשנת 2012 אצרה רותם רוף יחד עם תמי כץ־פרימן תערוכה קבוצתית של אמנות הודית עכשווית בשם "צפיפות החומר" במוזיאון תל אביב. לצערי, לא ראיתי אותה וחבל כי מסתבר שבהודו עושים אמנות נפלאה.
הודו
היא הדמוקרטיה הגדולה בעולם, ביתה של "חברת מעבר" שלדעת רבים היא המגוונת ביותר בעולם.
כשבוחנים את תהליך הגלובליזציה בהודו, ניתן לראות כי מוצרים או רעיונות שביקשו לכפות את עצמם על אורח החיים של האדם ההודי ולהפכו לאחר לא התקבלו על ידי הקהל; לעומתם מוצרים או רעיונות שהצליחו להשתלב במערכת האמונות המסורתית ובאורח החיים המקומי ולהיטמע בהם כאילו היו שם מאז ומעולם, התקבלו בחיבוק רחב.
אמנות הודית עכשווית תואמת את המגוון התרבותי והאידיאלוגי של האומה, ובזכות הגלובליזציה המהירה הולכת ותופסת מקום בעולם האמנות הבינלאומי.
שני אירועי אמנות חשובים לאמנות עכשווית המתקיימים בהודו תרמו להתפתחותה של סצנת האמנות העכשווית ההודית. הראשון שבהם הוא יריד האמנות בדלהי שמתקיים כל שנה בסוף ינואר והביאנלה לאמנות שמתקיימת אחת לשנתיים (בשנים הזוגיות) בקארלה שבדרום הודו.
יריד האמנות בניו דלהי
בשנת 2008 נפתח לראשונה יריד האמנות בניו דלהי. באותה תקופה החל עולם האמנות לגלות את האמנות ההודית העכשווית. כיום, זהו היריד הגדול ביותר לאמנות הודית מודרנית ועכשווית ולפלטפורמה המובילה בדרום אסיה לאמנות מודרנית ועכשווית".
היריד הראשון נפתח עם כ- 6000 מבקרים, 34 תערוכות ומעל 550 יצירות אמנות עכשוויות ומודרניות.
מאז (למעט בשנת 2010) מתקיים היריד מדי שנה בסוף ינואר, בעיר הבירה ניו דלהי, ונמשך 3 ימים כאשר בפועל הפעילות האמנותית סביבו נמשכת כחודש ימים.
ביריד שהסתיים השנה הציגו 81 גלריות הודיות מובילות מרחבי היבשת וביקרו בו כ-200,000 איש.
היריד משקף את סצנת האמנות המתפתחת במדינה, כמו גם את סצנת האמנות במדינות השכנות, ומטרתו לאפשר לקהלים מקומיים ובינלאומיים להיחשף לסצנת האמנות של הודו ודרום אסיה.
אמנות הודית מסורתית
במהלך מאות שנים, נוצרה בהודו אמנות עשירה, שהיטיבה לשקף את החיים בהודו ואת הקשר והתלות ההדדית בין האדם לבין הטבע. הדת השתמשה באמנות ככלי שבאמצעותו הועברו המיתוסים הקדושים, לצד הבטחה להתעלות רוחנית שמעבר לקיום האנושי הארצי.
האמנות ההודית המסורתית כוללת סוגים רבים של אמנות: ציור, פיסול, כלי חרס, ויצור טקסטיל כגון משי.
העיצובים העממיים צבעוניים ועוסקים במוטיבים דתיים ומיסטיים.
האמנות ההודית הושפעה בעיקר ממרכז אסיה ואיראן וגם מאירופה.
קולניאליזם והשפעתו על האמנות ההודית
הפיכתה של הודו למושבה בריטית ב־1858 הובילו לשינויים שאילצו את האמנים להתמודד עם תפיסת עולם שונה וחדשה.
חיקוי המציאות הפך לערך אמנותי, האמנות הפכה כלי תיעוד לחוויות חדשות וליצירתה של זהות לאומית הודית, ואף לקחה חלק במאבק הפוליטי לעצמאות.
אמנות הודית עכשווית
האמנים ההודים הפועלים כיום באים משכבות חברתיות שונות, ועבודותיהם עוסקות בנושאים המעסיקים אמנים בכל העולם. כגון: מתח בין מסורת ומודרניּות, תהליכי עיור ופיתוח מואצים והמחיר האקולוגי והאנושי שהן גובים, ביקורת על תרבות הצריכה והגלובליזציה, מתחים דתיים וקונפליקטים פוליטיים, סוגיות מגדריות ועוולות חברתיות.
עם זאת, אמנים הודים עכשוויים ממשיכים להשתמש בעבודתם גם בסמלים וסממנים של האמנות המסורתית, ובמיוחד ברעיון הרואה את העולם כמרחב של ארעיות ואשליה (maya).
השימוש של אמנים עכשוויים במסורות עבר לצד עיסוק בנושאים עכשוויים ושימוש בטכניקות מודרניות הם
הבסיס לתהליכים של התפתחות וחידוש באמנות ובתרבות.
מוזמנים להכיר כמה אמנים הודים עכשוויים
הראשון וכנראה המוכר מכולם הוא אניש קפור (Anish Kapoor)
אניש קאפור נולד במומבאי בשנת 1954 לאם יהודייה מיהדות בגדאד שבהודו, ולאב הודי בן דת ההינדו מחבל פנג'אב. סבו מצד אימו היה חזן בבית כנסת בעיר פונה.
בשנת 1970 עלו קאפור ואחיו לישראל והתגוררו בקיבוץ גן שמואל. כעבור שנתיים לאחר שלא התקבל ללימודים בבצלאל עבר להתגורר באנגליה, שם התקבל ללמודי אמנות.
אניש קפור, חתן פרס טרנר יוצר פסלים אלגנטיים המשלבים חומרים פשוטים וצורות גיאומטרית. בשנות השמונים יצר פסלים ביומורפיים באבן גיר וחומרים טבעיים אחרים. מאוחר יותר החל קאפור לחקור את נושא "החלל" ביצירות אבן רחבות היקף. בשנת 2006 הציג במרכז רוקפלר בניו יורק, את Sky Mirror, פסל נירוסטה במשקל 23 טונות, ובגובה של שלוש קומות, שמשקף את קו הרקיע של ניו יורק.
זרינה השמי (ZARINA HASHMI)
זרינה השמי הידועה בשמה הפרטי בלבד החלה לעסוק באמנות לאחר נישואיה ועזיבת הודו בשנת 1958.
היא נחשבת לאחת מהאמניות הידועות והוותיקות שיצאו מהודו ומתגוררת כיום בארצות הברית.
זרינה, בעלת תואר במתמטיקה, נולדה כמוסלמית, מה שמשפיע על האמנות שלה בה היא משתמשת באלמנטים חזותיים מעיטורים דתיים אסלאמיים הנפוצים באדריכלות האסלאמית.
עבודותיה הגאומטריות הן מינימליסטיות והיא מרבה לחקור את מושג הבית כמקום גמיש ומופשט שאינו קשור לחלל פיזי מוגדר.
סומאשי סינג (Sumakshi Singh's)
אמנית ילידת 1980. סינג קיבלה את תואר ראשון באומנויות והיסטוריה של האמנות מאוניברסיטת מהרג'ה סאיג'יראו בארודה, הודו, בשנת 2001 ואת ה- BFA שלה לציור ורישום מבית הספר לאמנות בשיקגו, בשנת 2003.
הוא אמנית בינלאומית שעבודותיה הוצגו בכל העולם כולל בישראל, היא מורה שלימדה במשך חמש שנים בבית הספר לאמנות בשיקגו והרצתה באוניברסיטת אוקספורד, אוניברסיטת קולומביה ועוד.
עבודותיה נעות על הרצף שבין מיצב, ציור ופיסול.
בעבודותיה היא משתמשת בנייר ובחוטים ורבות מהן דורשות שעות רבות של עמלנות וסבלנות.
בוידיאו הזה תוכלו לראות אותה בעבודה על המייצב שרואים בתמונות למעלה
ראנה סייני קלאט (Reena Saini Kallat)
נולדה ב -1973, בדלהי, הודו. אחת האמניות שאהבתי במיוחד. עבודותיה כוללות רישום, צילום, פיסול ווידיאו ועוסקות בגבולות פוליטיים וחברתיים. קאלט חוקרת את תולדות ההגירה, גזל משאבי טבע משותפים לטובת רווחים לאומיים וארכיונים של אנשים שנעלמו.
בעבודה זו יצרה קאלט מפה ארוגה המתעדת את דרכם של מבקשי המקלט, פליטים ומהגרים אחרים ברחבי כדור הארץ.
היצירה מדגישה את הסתירה בין העולם שהמרחקים בו הולכים ומתקצרים עד שהוא הופך לכפר גלובלי קטן לבין חוקי ההגירה המחמירים, הגבולות הסגורים והדעות הקדומות, שחוסמים את אותם אנשים המבקשים לעבור את הגבולות הגאוגרפיים.
אף שלעתים קרובות הניידות קשורה לעושר ופריבילגיה, היקף משבר הפליטים העולמי הנוכחי מכריח אותנו לשקול את ההשפעות של עקירה כפויה על מיליוני אנשים.
החוטים פועלים כצינורות וכחסמים, ובמקביל מתייחסים לרשתות תקשורת ומסחר עולמיות כמו גם לחוטי תיל או גדרות.
כרוניקה ארוגה
העבודה שנקראת, Verso-Recto-Recto-Verso מורכבת מארבעה בדים גדולים הצבועים בכחול-שחור על ידי בעלי מלאכה בעיירה Bhuj שבמדינת הגבול ההודית גוג'ראט.
הכיתוב על העבודה נוצר מטכניקה מסורתית של רקמה וקשירה בעבודה סיזיפית קשה.
הטקסט נלקח מהחוקות של הודו ופקיסטן, ארה"ב וקובה, צפון ודרום סודן, בנגלדש והודו, צפון ודרום קוריאה.
חוקות שהבטיחו לאזרחיהן מדינה בה ישררו צדק, חירות, שוויון ואחווה.
בעוד הטקסטים באנגלית משוחזרים כדפוסי נקודה מקוטעים, שולבו בין השורות, מילים בכתב 'ברייל' "שנרקמו כנקודות צהובות. כתב הברייל כתוב הפוך מה שהופך את הטקסט לבלתי קריא גם לאנשים רואים וגם לעיוורים.
בעזרת מטאפורה של עיוורון, רצתה האמנית להצביע על אמנזיה (שכחון) קולקטיבית שגורמת לאי הבנה ושכחה של הערכים המשותפים עליהם הוקמו האומות הללו לראשונה.
ג'יישרי צ'קרווארטי (Jayashree Chakravarty)
אמנית ותיקה שגרה ויוצרת בכלכותה כבר שלושה עשורים. הנושא המרכזי בעבודותיה הוא הטבע. בעיקר ההיעלמות שלו לטובת העיור.
האמנית, שאביה היה רופא, טבעוני וחובב טבע מושבע הרבתה לטייל עמו בטבע ובג'ונגלים של הודו. היא הושפעה מאוד ממחזורי הטבע כגון: פריחה וריקבון, חרקים וציפורים שחולקים את אותו העץ והקשר הסימביוטי בין הפרטים בטבע. היא למדה לראות את הטבע כסביבה ההוליסטית מורחבת שלא ניתן לתפוס מנקודת מבט אחת.
הטבע הוא גם הנושא של עבודותיה וגם החומר שממנו הן מורכבות.
היא עובדת עם חומרים אורגניים כגון: זרעי מרפא, שורשים, עלים יבשים, פרחים יבשים וכד'.
קיי פי רג'י (K. P. Reji)
אמן יליד 1972, המושרש היטב בחיי היומיום בהודו מולדתו, כפי שהוא מסביר: "אצלי זה תמיד שאלה של שורשים. "אני מרגיש שאם מה שאני עושה לא קשור למצב המקומי שלי זה ייראה מלאכותי". רג'י מוצא את יוצא הדופן בחיי היומיום,
עבודותיו מושפעות ציורי מיניאטורות הודיות וציורי קיר והדימויים שלו על בתים צנועים, זוגות, קונים וספקים, נופי רחוב וחפצים יומיומיים הם בו זמנית נטורליסטים ומוזרים, ומשקפים את ההתנגשות בין המסורתיות והמודרניות בהודו ואת הקושי של אדם למצוא מקום בחברה המשתנה במהירות.
רקיב שו (Raqib Shaw)
ציוריו של ראקיב שו יליד כלכותה 1974, מורכבים ועתירי עבודה משלבים תמונות של פנטזיה, מיניות, אלימות ויופי.
בשילוב אבני חן, נצנצים וצבעי אמייל, יוצר שו לא רק חוויות ויזואליות פרובוקטיביות, אלא גם פרשנות אירונית על שפע חומרי. עבודותיו מושפעות מהמיתולוגיה ההינדית, איקונוגרפיה של הרנסאנס, מלאכה פרסית ואסייתית, עיצוב בארוק, ועוד.
רבינדר רדי (Ravinder Reddy)
רבינדר רדי יליד הודו 1956, מייצר פסלים של ראשים וגופות של נשים מאז שנות השמונים. הפסלים בקנה מידה גדול, עם עיניים רחבות, תווי פנים חסומים ועור בצבע צעקני. פסלי הנשים של רדי צבועים בהשראת דיוקנאות פופ ארט אולם הם מדמים פסלוני דתי הודים מסורתיים, של אלות הינדיות, והנשים המקומיות בהן הוא מוקף. הדמות הנשית על כל גווניה מעוצבת כפרודיה לאידאל היופי הנשי בתרבות ההודית המסורתית והעכשווית.
שילפה גופטה (Shilpa Gupta)
שילפה גופטה נולדה בבומביי בשנת 1976. היא קיבלה BFA בפיסול מבית הספר לאמנויות יפות במומביי בשנת 1997. גופטה חוקרת את הדרכים בהן אנו מעבירים מידע וכיצד אנו מבינים אותו. היא יוצרת אמנות שעוברת מהתעסקות באובייקט לאמנות המערבת באופן פעיל את הצופה.
סובודה גופטה (Subodh Gupta)
סובודה גופטה נולד בחאול, ביהאר, הודו בשנת 1964. עבודותיו הפיסוליות המונומנטליות המורכבות מחפצי מתכת יומיומיים כמו קופסאות ארוחת צהריים, קופסאות פח וכלי בישול. על ידי שימוש באייקונים הודיים דו משמעיים כמו מכונית של שגריר בסגנון קולוניאלי, גללי פרות קדושות או כלי הנירוסטה של מטבח דרום אסייתי טיפוסי - גופטה מנסה לשקף את הבעיות בחברה ההודית שנעה בין מנהגים מסורתיים לגלובליזציה. עושר ועוני, חברה מעמדית ושמרנית של קסטות ואמונות דתיות. הוא חי ועובד בניו דלהי בהודו.
בשנת 2018, הואשם גופטה, בהטרדות מיניות בפוסט שעלה בחשבון אינסטגרם אנונימי ובעיצומה של תנועת Me Too. גופטה התפטר מתפקידו כאוצר אורח בפסטיבל האמנויות Serendipity בגואה בהודו. ונעלם מהנוף האמנותי. באחרונה הגיש תביעת דיבה כדי לחשוף את בעל/ת חשבון האינסטגרם האנונימי שבו הועלו האשמות נגדו ונגד אמנים הודים נוספים.
דבנג'אן רוי (Debanjan Roy)
נולד בשנת 1975 בכלכותה, הודו.
רוי עוסק בתהליך מתמשך של ניסוח המציאות החברתית המשתנה של הודו היום-יומית. הוא הפיק סדרה של עבודות שהדמות המרכזית בהן היא גנדי, הנראה אוחז או מתקשר עם אובייקטים עכשוויים כגון: טלפון סלולרי או iPod.
רוי הוא חלק מדור של אמנים שחוזה כיצד הופכת הודו למעצמה עולמית וכמו רבים, להוט לחקור את התהליך הזה. האמן משתמש בדמות מפתח בהיסטוריה ההודית של המאה העשרים - גנדי כמסמן את תולדות הודו, היסטוריה של ההתנגדות והשחרור העצמי.
הוא אחד היוצרים ההודיים הבודדים שמתייחס במכוון לפופ ארט, כשדמויותיו המבריקות והנוצצות של גנדי מזכירות את האייקונים האמריקאים של אנדי וורהול.
בין האמנים ההודים היקרים ביותר תוכלו למצוא גם את:
אטול דודיה (Atul Dodiya) יליד מומבאי, 1959
1969 ,(Bharti Kher) בהארטי קאהר
ג'יטיש קאלט (Jitish Kallat) יליד מומבאי ב 1974
עוד כמה אמנים הודים עכשווים
קארלה - ביאנלה אוצ'י-מוזיריס
הביאנלה הראשונה בהודו של אמנות עכשווית בינלאומית והסיפור שלה ייחודי למציאות הנוכחית של הודו - הנוף הפוליטי, החברתי והאמנותי שלה. עד הביאנלה הראשונה שנפתחה בקארלה ב12.12.12 ביאנלות אמנות בהודו היו מתות עוד בשלב הרעיוני ומעולם לא יצאו לפועל.
הביאנלה התחילה כיוזמה ממשלתית, כאשר המחלקה לענייני תרבות של ממשלת קראלה פנתה לשני אמנים - רייאס קומו ובוזה קרישנמצ'ארי - כדי לסייע בארגון במה בינלאומית לאמנות בהודו. לא הייתה כל תשתית קיימת מינימלית לתערוכה בסדר גודל זה - לא היו חללים ולא ארגוני תמיכה מוסדיים.
בתמיכת הממשלה, פטרונים פרטיים ועסקים מקומיים, הביאנלה מצאה את החללים ופתחה אותם לאמנות.
הביאנלה "קוצ'י-מוזיריס" נתנה לאמנים הודים מקום ליצור בהודו עצמה ללא אילוצים של השוק, קהילת האמנות הבינלאומית הציעה את תמיכתה בשליחת אמנות ואמנים להשתתף בקוצ'י.
וקהילת האמנות ההודית צמחה במהירות ועלתה לבמה העולמית.
באחרונה יש מדי פעם טיסות ישירות של ארקיע לקראלה. לאלו מכן שמתכננים להגיע לשם כדאי לקחת בחשבון גם את הביאנלה לאמנות.
מוזיאונים לאמנות עכשוית בדלהי
מוזיאון לאמנות עכשוית בדלהי - הוקם על ידי האספנית Kiran Nadar ונחשב לאחד המוזיאונים הטובים בדלהי
הגלריה הלאומית - ניתן לראות בו את ההסטוריה של האמנות המודרנית
הוקם על ידי אם ובנה ׂ(Lekha and Anupam Poddar) המוזיאון הוא מוסד ללא מטת רווח ומטרתו להציג אמנות הודית עכשווית.
ידוע לי שרוב המטיילים לא נשארים זמן רב בדלהי ושזו בדרך כלל עיר שמהווה תחנת מעבר בין חלקי הודו השונים.
מקווה שמעתה בנוסף לביקור במיין באזר תזכרו שיש גם אמנות הודית עכשווית מעולה שכדאי לראות.