הגיע זמן איראן


מה עולה לנו בראש כשאנחנו שומעים את המילה איראן? תנו לי לנחש שאמנות זה לא הדבר הראשון שעליו חשבתם עכשיו


צילום: Anu

קבוצת הפייסבוק "טיולים בראש טוב" הוציאה קבוצת בלוגריות לטיול הכנה סודי לעיר שושן אשר באיראן. הבלוגריות היו אורחות העיר לקראת פתיחת קו טיסות חדש וסודי לעיר. כל החוויות מהטיול המיוחד שלהן מרוכזות כאן.

אותי לא הזמינו לסיור. במקום לשבת לבד ולבכות בחושך החלטתי לפנות לבלוגרית שלומית אורן מהבלוג SO ART, והצעתי לה לשתף פעולה בפוסט על אמנות איראנית. שתינו לא הכרנו אחת את השנייה וגם לא את האמנות האיראנית העכשווית, אבל שלומית (שחזרה לא מכבר משנת לימודים בלונדון שם היא עשתה תואר שני ב - Art Business), לא חשבה פעמיים וישר אמרה כן. לשלומית יש חברה איראנית מהלימודים בלונדון

והיא הבטיחה שתנסה ליצור עימה קשר אולי היא תוכל לתת לנו מידע ממקור ראשון. מה סיפרה לה החברה,

ועוד הרבה יותר תוכלו לקרוא בפוסט של שלומית: "האם ושתי היתה אמנית?" שכבר משמו ניתן להבין שהוא עוסק בנשים.

הפוסט שלי יעסוק באמנים. העבודה על הפוסט היתה מעניינת, מעוררת למחשבה ומאתגרת. ומקווה שגם אתם תרגישו כך בסיום הקריאה.

מה עולה לנו בראש כשאנו שומעים את המילה איראן? המון דברים אבל תנו לי לנחש שאמנות זה לא הדבר הראשון שנחשוב עליו בהקשר של המדינה הגדולה הזאת.

גם אני לא חשבתי אף פעם על אמנות איראנית. למעט הצלמת שאדי גאדיריאן שאת עבודותיה החזקות אני מאוד אוהבת לא ידעתי כלום על סצינת האמנות העכשוית באירן ומחוץ לה. כשהתחלתי לחפש חומר לפוסט גיליתי שבשנים האחרונות התקיימו בישראל שתי תערוכות שעסקו באמנות איראנית. התערוכה הראשונה התקיימה בשנת 2011 בגלריית "חזי כהן" בתל אביב אוצרת התערוכה היתה יעל כץ בן שלום, והיא הוקדשה לעבודות של אמנים איראנים עכשוויים. כשבועיים לפני פתיחת התערוכה "Tension" הודיעו שניים מתוך חמשת האמנים שהיו אמורים להציג בה על ביטול השתתפותם. "הם הציגו במדינה אחרת ושם סגרו להם את התערוכה. הם קיבלו איומים", הסבירה אוצרת התערוכה, יעל כץ בן שלום, את הסיבה לביטול.

האוצרת בחרה בכל זאת לתת ייצוג לשני האמנים שביטלו את השתתפותם ולציין בתערוכה את שמות העבודות שהיו אמורות להיות מוצגות, אף כי שמות האמנים לא נחשפו.

סדרת התצלומים של אחד או אחת משני האמנים הנעדרים נקראת "The lost: The lost Identity, The lost Confidence, The lost Memory, Freedom but not quite".

הרגישות הרבה הכרוכה בהצגת תערוכה בארץ, באה לידי ביטוי גם בכך שרק אחת משלושת המציגים, מיטרה טאבריציאן, הסכימה להתראיין, וגם זאת תוך דרישה להימנע משאלות ביוגרפיות, או כאלה הקשורות בישראל, באיראן ובקהילת הגולים האיראנים. "אני מנסה לשמור על פרופיל נמוך בשל הפרויקטים שאני עושה באיראן", הסבירה.

תערוכה שניה בשם: "אות מאיראן" התקיימה ב-2016 במוזיאון האיסלאם והציגה כרזות טיפוגרפיות של מיטב המעצבים האיראנים העכשוויים. ונתנה הזדמנות להתרשם מזירה תרבותית מרתקת ורוחשת, חרך הצצה אל מה שמעבר לפוליטיקה ולגרעין.

חיפושים אחר מאמרים על אמנות איראנית עכשווית העלו שבאיראן ומחוץ לה יש סצינת אמנות שוקקת חיים ומגוונת מאוד. הגם שעל האמנים האיראנים לקבל אישור ממשרד התרבות וההכוונה האסלאמית לפני הצגת יצירותיהם אמנים איראנים רבים מציגים מחוץ לאיראן. לאמנות האיראנית יש כיום את הביקוש הגבוה ביותר מכל אמנות מזרח תיכונית אחרת, וכמחצית מהכנסות המכירה הפומבית של סותביס של אמנות ים תיכונית, בשנה שעברה , היתה ממכירת עבודות של אמנים איראנים.

רקע

לאיראן, מורשת עשירה, בת מאות שנים באמנות ובמלאכה. טהרן שלפני המהפכה האיסלאמית נחשבה לאחת הערים הקוסמופוליטיות בעולם. מאז שנות ה -60 יש באיראן מוסדות אמנות פעילים ומסורת אקדמית חזקה, "אבל זה משהו שנשכח", אומר אשקאן בגסטאני, מנהל מכירות ומנהל אמנות עכשווית ואיראנית בסותביס. האמנות האיראנית היתה תעלומה במשך כארבעים שנה. מלחמות וסנקציות גרמו לכך שאמנים איראנים התקשו להציג את עבודותיהם ברחבי העולם. רק בעשור האחרון, הצליח סוף סוף המגוון והתחכום של האמנות האיראנית לתפוס את תשומת הלב של עולם האמנות בכללותו, עובדה שמשתקפת כיום, בתערוכות רבות המוצגות באירן ומחוצה לה. היצירה האיראנית והאמנים איראניים, מקבלים הכרה בינלאומית. עם פתיחת הדלתות, מתברר כי המורשת האמנותית הנרחבת של איראן (הכוללת קרמיקה, מתכת, טקסטיל, קליגרפיה, ציור מיניאטורי ואדריכלות ששורשיה הולכים מאות שנים אחורה) השתמרה גם בשנים שבהן הייתה המדינה תחת שלטון דתי. באיראן יש התפתחות רבה בסצינת האמנות, היא נלמדת בבתי הספר, יש שפע של מכללות לאמנות וברחובות ניתן לראות כרזות אמנות וגרפיטי.

צנזורה על אמנות מופעלת באיראן וכוללת רשימת נושאים האסורים להתייחסות, וביניהם גוף עירום, מין, ביקורת או מחאה המופנית לרשויות או לדת. עם זאת, לאמנים חזותיים יש מרחב פעולה רחב יותר להבעה, לעומת מוזיקאים, קומיקאים ואנשי קולנוע וטלוויזיה. האמנים האיראנים, משלבים בעבודותיהם את ההיסטוריה ואת המורשת התרבותית והאמנותית העשירה שלהם אבל גם מושפעים מהאמנות המודרנית האירופית-אמריקנית ומהתנועות הגדולות באמנות האוונגרד.

הצנזורה העצמית של האמנים הגרים באיראן, או של אלו שגלו ממנה, דומיננטית לא פחות ולפיכך הם נמצאים בחיפוש מתמיד אחר דרכים חדשות להעברת המסרים והביקורת שלהם על החברה והמדינה באופן שלא יעורר את התנגדות השלטון. מבקרי אמנות טוענים כי זה אחד ממקורות הכוח של האמנים - הצורך לעבוד במרחב מוגבל גורם לכך שהאמנות האיראנית העכשווית הינה מקורית ויצירתית.

אמנים גולים וגם אמנים שיוצרים באיראן עוסקים בין השאר, בנושאים של מלחמה ושלום, טוב ורע ובנזקי מלחמת שמונה השנים בין איראן לעירק (אחד הסיכסוכים הארוכים והעקובים מדם של המאה ה -20, מלחמה שגבתה את חייהם של למעלה ממיליון איש), בטראומות ובמחיר האישי הכבד שהיא גבתה מהם. המסר המרכזי של האמנים האיראנים הוא קריאה לשלום וידידות. על רקע הסנקציות העולמיות על איראן, הכרות עם האמנות האיראנית חשובה כפליים. באמצעותה מפיצים האיראנים את חלומם על שקט ושלווה, וחיים בלי מלחמות על הפלנטה ובאמצעותה נחשף העולם המערבי לתרבות העשירה ולחיי היומיום במדינה שהרבה ממה שאנו יודעים עליה איננו נכון כי הוא מושפע מהפוליטיקה והתקשורת.

סצינת האמנות בטהרן כיום

כשמדובר באמנות עכשווית, טהרן היא עיר תוססת ומרגשת. ישנם כ 200 גלריות לאמנות בעיר. חלקים מסוימים של העיר מוקצים באופן בלעדי לגלריות לאמנות; בכל יום שישי בערב יש פתיחות של תערוכות בגלריות ובכל חודש מגיעים לעיר קבוצות של אספנים מחו"ל כדי לקנות ולראות אמנות.

בטהראן נמצאים כמה מוזיאונים חשובים לאמנות שהחשוב מבניהם הוא "מוזיאון טהרן לאמנות עכשווית". המוזיאון פעיל מאוד, ותומך באמנים צעירים.

אוסף פרה דיבה - The Farah Diba Collectio

אוסף המוזיאון לאמנות עכשווית של טהראן, הוא ביתו של אוסף האמנות המערבית המודרנית היקר ביותר בעולם מחוץ לאירופה ולארצות הברית. באוסף יש כמה יצירות חשובות של ג'קסון פולוק, אנדי וורהול, פרנסיס בייקון ועוד הרבה אמנים עכשוויים. אוסף זה נרכש תחת פיקוחה של מלכת איראן לשעבר, פרה פהלווי, שברחה מאיראן אחרי המהפכה האסלאמית ב -1979. כתוצאה מהבדלנות התרבותית של הרפובליקה האסלאמית האוסף הייחודי מאוחסן מאחורי דלתות נעולות ואיננו מוצג לציבור. במוזיאון האמנות המודרנית, כל הציורים המוצגים בפני הציבור הם של אמנים איראנים בלבד. מנהל המוזיאון, חביב אללה סאדג'י, שמונה על ידי ממשלתו של אחמדינג'אד, אמר בעבר שהסיבה שהוא אינו מוצג היא מחסור במקום, ולא פוליטיקה. לדבריו, הציורים מאוחסנים בקפידה כדי לוודא שיישמרו לדורות הבאים. עלירזה סמי-אזאר, קודמו של סאדג'י בתפקיד, ביטל הסבר זה בטענה שהמוזיאון נכנע להלך הרוח הפוליטי של התנגדות למערב, התנגדות שהלכה וגברה עם התגברות המתיחות בין המערב לאיראן, במיוחד בנוגע לתוכנית הגרעינית.

לוח מודעות ברחובות טהראן לקידום האמנות, היה מיזם של ראש העיר טהרן, מחמד באקר רליבאף. במאי, 2015, הוא הציב, ברחבי העיר 1,500 שלטי חוצות עם צילומים של יצירות אמנות מפורסמות, כולל של אמנים מערביים בולטים. לזמן מה הפכה טהראן לגלריית אמנות עירונית ענקית. גם האמנים האיראנים וגם תושבי העיר הגיבו בחיוב ליוזמה.

בטהרן יש סצינה מעניינת של אמנות רחוב. ברחובות העיר, ניתן לראות ציורי קיר וגרפיטי (ראו בהמשך).

אמנות איראנית מחוץ לאיראן

CAMA Gallery

היא גלריה בטהרן בת שני סניפים שנוסדה בשנת 2015. מטרתה היתה ליצור גשר בין סצנת האמנות של איראן לבין העולם המערבי. בהנהגתם של המייסדים ריילי פרוסט והאוצרת מונה קושגבל, הגלריה מייצגת 80 אמנים איראנים בני זמננו. ב 2018 נפתחה הגלריה המרכזית של - CAMA בלונדון, והיא המקום היחיד בעיר, המתמקד אך ורק באמנות איראנית. העבודות המוצגות בגלריה מעניקות למבקרים מבט נדיר על חיי התרבות התוססים של איראן.

גלריית CAMA מתמקדת באמנים איראנים מודרניים ועכשוויים, ושמה דגש על אמנים שחיים ועובדים באיראן (אם כי היא מייצגת גם כאלה שחיים מחוץ לאיראן). הגלריה פונה לא רק לאיראנים אלא גם לקהל המערבי, ושמה לה למטרה, לשבור מחסומים, לשנות את התפיסות המוטעות שקיימות במערב בייחס לאיראן וכן את הסטריאוטיפים לגבי התרבות האיראנית.

האמנות האיראנית אינה אפלה, ארכאית ואיסלאמית", אומרים מיסדי הגלריה בלונדון. "יש מגוון עצום של סגנונות וצורות שונות באמנות העכשווית האיראנית ואנחנו רוצים להראות את זה. אנחנו חושבים שאיראן קוסמופוליטית וסצינת האמנות שלה חשובה מאוד".

אמנים איראניים רבים עובדים כיום, מחוץ למולדתם, לאחר שברחו מהמהפכה ומהמגבלות שהטיל השלטון הדתי ומוסדותיו, אולם הם רואים את עצמם כאמנים פוליטיים וככאלה שאינם יכולים לברוח מהאחריות החברתית כלפי בני עמם היושבים באיראן. הם חיים מחוץ לאיראן, ומוצאים את עצמם בין הפטיש לסדן: מצד אחד הם מרגישים דוברים של בני עמם בלי שיש להם גישה למדינה, מצד שני סובלים מהתדמית שיש כלפי האיראנים במערב ובנוסף, הם מרגישים שהם בסכנה כי הם מהווים איום על הממשלה באיראן.

לחלק מהאמנים שפועלים בתוך איראן יש ביקורת על אמנים גולים שמבקרים את המצב החברתי באיראן ממרחק. לדעתם, אין בכך אותנטיות. מי שלא חי במקום לא באמת יכול להרגיש מה קורה בשטח ואיך זה מרגיש לחיות במדינה.

בסרטון המרתק המוצג פה (כולו מתורגם לעברית) תוכלו לצפות באחת מהאמניות האיראניות הגולות, הידועות בעולם - שירין נשת. בהרצאת טד מסבירה האמנית על המורכבת בלהיות אמן איראני גולה.


בתערוכת הפתיחה של הגלריה בלונדון שבה הוצגו 51 יצירות אמנות איראניות של 21 אמנים שזכו לשבחים רבים מרבית האמנים, וגם אוצרת התערוכה, לא יכלו לצאת מאיראן כדי להיות נוכחים בה כיון שלא קיבלו ויזות לאנגליה. השפעת הסנקציות המוטלות על איראן חדשות לבקרים ובמיוחד עכשיו בעידן טראמפ על האמנים והאמנות האיראנית היא מיידית. הסנקציות הכלכליות גורמות לנפילת ערך המטבע האיראני וכתוצאה מכך יורד ערכן של העבודות.

הכרות עם אמנים

פה בהמשך תוכלו לעשות הכרות עם כמה אמנים איראנים שבחרתי להציג. באתר גלריית Cama תוכלו למצוא את כל האמנים המיוצגים בגלרית ואת העבודות שלהם. ממליצה להכנס לראות ולקרוא. אמנים מצויינים ועבודות מעניינות.

מדחי גדליאנלו (Ghadyanloo Mehd) - אמן שחי ויוצר באיראן

100 מציורי הקיר הענקיים והצבעוניים שלו מעטרים את רחובות טהרן.

מדחי גדליאנלו נולד וגדל ליד השדות החקלאיים בפרברי טהראן, סיים את לימודיו לתואר ראשון בTehran University’s College of Fine Arts ב -2005. ותואר שני בלימודי קולנוע במכללת המורים של טהרן (טרביאת-מודרס). הוא ידוע כאמור, בעיקר בזכות ציורי הקיר הענקיים שלו במרכז טהרן. מדחי גדליאנלו יוצר ציורים, סוריאליסטיים ומינימליסטיים. באמצעות עבודותיו, הוא פותח חלון להלך הרוח העכשווי באיראן. בנוסף, יש בציוריו גם מימד אוטוביוגרפי, כשהוא מתאר ​​את נופי נעוריו, את זיכרונות המלחמה בין איראן לעיראק (1980-1988), ואת ניסיון חייו ברפובליקה האסלאמית.

גדליאנלו יוצר במגוון רחב של טכניקות הדפסה, פיסול ועבודות בד, והוא נחשב לאחד האמנים המובילים באיראן. בין השנים 2004 ו -2011 צייר מעל ל -100 ציורי קיר ענקיים ברחבי בירת איראן, בשנת 2016 הוא הפך לאמן האיראני הראשון שהוזמן לארה"ב מאז המהפכה ב -1979, לצייר ציור קיר גדול לפרויקט "רוז רוז קנדי" בבוסטון, ארה"ב.


פרחאד מושירי (Farhad Moshiri) - חי ויוצר באיראן

נולד ב- 1963, בשיראז, אחת הערים המאוכלסות ביותר באיראן, בגיל 15 עבר מושירי ללוס אנג'לס כדי להמשיך את לימודיו במכון לאמנויות של קליפורניה. בסיום לימודיו ב -1984 נשאר בארה"ב וחזר לארץ הולדתו ב -1991.

פרחאד מושירי נחשב לאחד האמנים האיראניים המעניינים ביותר כיום. הוא פיתח סגנון אמנותי שבו הוא מטשטש את הגבולות בין התרבות האיראנית לתרבות המערבית. עבודותיו מושפעות מאמנות הפופ, אמנות קונספטאלית, קומיקס, פורטרטים קלאסיים, פרסומות וסמלים דתיים. הן מורכבות מחפצים יומיומיים והן מחומרים נוצצים, כגון גבישים, צעיפים, תכשיטים, עלי זהב, ופנינים.

מושירי זכה להכרה בינלאומית ב -2008, כאשר עבודתו Eshgh Love המעוטרת בין השאר באבני סברובסקי


נמכרה ביותר ממיליון דולר במכירה פומבית מה שהפך אותו לאמן האיראני העכשווי הראשון שמכר עבודה בסכום של שישה אפסים.

בעבודותיו המרשימות, מעביר מושירי לצופים, מסר שעשוי להיראות שנון ומשעשע ממבט ראשון, אך בהתבוננות מעמיקה יותר ניתן לזהות בהן נימה צינית וסרקסטית. הוא עוסק בעולם הגלובלי: המערבי והמזרח תיכוני. מושירי השתתף בתערוכות רבות בכל העולם ועבודתיו נמצאות באוספים של המוזיאון הבריטי, מוזיאון וירג'יניה לאמנויות יפות ואוסף פרג'אם של דובאי

Knife Typograph - זהו שמה של עבודה של פרחאד מושירי שהוצגה בשנת 2009 בגלריית עמנואל פרוטין. באמצעות מאות סכיני מטבח צבעוניים הוא יצר את הכיתוב "החיים יפים". ובכך יצר ניגוד בין משמעות הכיתוב לבין הסכינים היוצרים אותו שיכולים להיות בנסיבות אחרות משחיתים והרסניים.




עלי בניסדר (Ali Banisadr) - חי ויוצר מחוץ לאיראן

האמנות המופשטת של עלי בניסדר מתארת נופים המבטאים את חוויותיו של האמן כפליט מן המלחמה, עם דימויים הלקוחים מן המיניאטורות והמיתולוגיה הפרסית. הם מתכתבים עם עבודותיו של פרנסיס בייקון ועם אנימציה דיגיטלית. יש בהם נקודות מבט מרובות. הרקע השבור, המזכיר ויטראז'ים, הוא בהשראת זיכרוו קולם של החלונות המתנפצים בזמן ההפצצות.

בניסדר גדל בטהראן, בצלה של מלחמת איראן-עיראק והמהפכה האיסלאמית. ברעש בלתי פוסק בסביבה מזוהמת ובין בתים ובניינים הרוסים. משפחתו עזבה לטורקיה, ומאוחר יותר לסן דייגו, קליפורניה. הוא למד בבית הספר לאמנות חזותית ובאקדמיה לאמנות של ניו יורק. בניסדר התנסה במדיה מעורבת, אך בחר בשמן על בד כטכניקה העיקרית שלו. ציוריו מעבירים את תחושת התוקפנות, הכאב והצער של תקופת ילדותו ודורשים מבט מקרוב כדי לראות את הפרטים.

נושאי הציורים שלו הם עולמות קטנים, ביקום רחב של חוויה אנושית משותפת. ציוריו מאוכלסים בדמויות צבעוניות הנאבקות כדי למצוא שלווה פנימית תוך התמודדות עם התוצאות ההרסניות של המלחמה.

אין דימויים ברורים של ציפורים, פצצות, אנשים, אך הם נוכחים בין שדות צבע ונופים מקוטעים. היצירה היא כלי טיפולי באמצעותה מנסה בניסדר לעבד את החוויות הקשות מילדותו ולהתגבר על הזיכרונות הקשים.

המסר בעבודותיו הוא לנסות למצוא תקווה, גם כשהנסיבות מערערות את האמונה באנושות.




רזה דראקשאני (REZA DERAKSHAN) - כיום חי ויוצר מחוץ לאיראן

רזה דראקשאני נולד ב-1952 אמן משורר, מוזיקאי ומבצע, נולד בסנגסר שבצפון מזרח איראן. הוא גדל באוהל שחור גדול על ראש ההר, בין סוסים ושדות של פרחי בר. רזה עבר ממחקר הכוכבים לאור הירח באוהל ללימודי מתמטיקה בתיכון, ואמנות חזותית בטהרן ובארה"ב.

תערוכת היחיד הראשונה שלו התקיימה כשהיה בן 19, בגלרית האמנות המפורסמת גנדריז בטהרן. דרקאשני סיים את לימודי באוניברסיטת טהרן בשנת 1976. הוא המשיך ללמוד בבית הספר לאמנות בפסדינה בקליפורניה, וחזר לאיראן ללמד באוניברסיטת טהרן ובבית הספר לאומנויות. ב -1983 בעקבות המהפכה האסלאמית הוא עזב את איראן ובנה את ביתו בניו-יורק שם התגורר במשך שש עשרה שנה.

חוויית ההגירה הובילה את דרקשאני להתחבר מחדש לשורשיו האיראניים. לאחר התנסות בציור מופשט מצא האמן את סגנונו האמנותי האישי, המשלב אלמנטים מופשטים ופיגורטיביים הן מן התרבות המערבית והן מן המזרח, ובכך יוצר יצירה ייחודית, מגוונת ומקורית במפגש בין שתי התרבויות.

דרקשאני בוחן בעבודתו את עולם הטבע, כמו גם מצבים רגשיים ונושאים של גלות וניכור. הוא בונה את המשטחים המוארים והמורכבים של ציוריו עם בסיס של זפת, ואז הוא משתמש בשכבות של צבע וחומרים אחרים כגון זהב, כסף, אמייל וחול.

תשוקתו של דרקשני ליופי באה לידי ביטוי בצורות רבות ומגוונות, החל ממוסיקה, עיצוב גרפי, איור ספרים, אנימציה וקליגרפיה, קולנוע ואמנות חזותית קלאסית ומערבית. האמן עבר לאיטליה, חזר לטהרן למשך שבע שנים ובשנת 2010 עזב אותה שוב והתיישב בדובאי. הוא חזר לארה"ב כעבור כמה שנים. כעת הוא מחלק את זמנו בין דובאי, איחוד האמירויות הערביות ואוסטין, ארה"ב. דראקשאני זמר, מלחין ומבצע, שיתף פעולה עם מוסיקאים אגדיים כמו ג'ון דנסמור, המתופף של הדלתות, ויצר אלבום שזכה לשבחים. הוא אינו מגביל את המסע המוסיקלי שלו לקונצרטים, אלא משלב את המוסיקה שלו עם האמנות החזותית שהוא יוצר.

רזא דרקשאני ידוע גם במזרח התיכון וגם במערב כאחד האמנים האיראניים הבולטים ביותר. עבודתיו, זכו להכרה בזכות היותו אמן חוקר של צורה וסגנון, ובזכות החזון והמיומנות במיזוג מסורת עם רוח עכשווית. עבודותיו מוצגות באוספי אמנות ציבוריים רבים, כולל המוזיאון הבריטי, לונדון; מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, ניו יורק; מוזיאון טהרן לאמנות עכשווית; המוזיאון הרוסי בסנט פטרסבורג, רוסיה וקונסטסמלונגן צ'מניץ, גרמניה.




יוספזא דה, י 'ז קאמי ( Y. Z. Kami) חי ויוצר בניו יורק

מרן יוספזאדה, י 'ז קאמי .

הוא אמן איראני (נולד באיראן ב 1956) ניו יורקי, הידוע בעיקר כצייר, אם כי עבודתו משלבת גם צילום, מייצבים ופיסול.י 'ז קאמי משלב בעבודותיו גם טקסטים דתיים, צילום דוקומנטרי, מינימליזם, דיוקנאות עכשוויים ודיוקנאות עתיקים של פיאום המצרי. קאמי למד פילוסופיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, בסורבון ובקונסרבטוריון ליבר דו קולנוע בפריז. מאוחר יותר הוא עבר לניו יורק והצטרף למעגל האמנות הבינלאומי. הוא שואב השראה ממגוון רחב של מקורות, כגון דיוקנאות קבורה מצריים, שירה סופית מהמאות ה -13 וה -14, ופילוסופיה, וחוקר את הקשר בין מה שנראה בפועל לבין נושאים הסמויים מהעין.

מאמצע שנות ה -80, התמקד קאמי בציורי דיוקן. מבעד לאובך הוא מתאר בני משפחה, חברים ואנשים אנונימיים בעיניים פקוחות או סגורות, מביטים קדימה או למטה. בציור בצבעי מאט על פשתן, הדיוקנאות מזכירים ציורי קיר ביזנטיים או דיוקנאות קבורה של פייום,



בעבודתו המופשטת הוא משתמש בצורות גיאומטריות


בסדרת התפילות הפסוקים הפרסיים, בעברית, בערבית ובסנסקריט נחתכים לשברים מלבניים ומודבקים לתצורות מנדלה, דפוסי הפיזור שלהם מהדהדים את האופי החוזר של התפילה.


התפילה האישית הבלתי מוחשית והעמוקה באה לידי ביטוי חזותי בכפות הידיים לחוצות יחד בתפילה


אוז'ן שיר־אוז'ן (ojan shirozhan) - חי ויוצר באיראן

אוז'ן שיר־אוז'ן

נולד ב־1977 בפרבר של טהראן. בתחילת שנות ה־ 2000 נסע ללימודי אמנות במולדובה וברומניה, וכעבור כעשר שנים שב למולדתו. שירוזהאן מוכר בעיקר בזכות ציורי שמן גדולים ובהם פורטרטים של נשים. בשנים האחרונות הוא הציג תערוכות יחיד בכמה מהגלריות הנחשבות בטהראן וגם בתערוכות קבוצתיות מעבר לים.


הפוסט הזה בדומה (לפוסטים על אמנות הדבורים ואמנות האור) היה פוסט שדרש עבודת תחקיר מעמיקה. מאוד נהניתי מהמחקר והכתיבה וללא ספק הוא נתן לי נקודת מבט נוספת על איראן וחיזק את מה שכבר ידעתי על חשיבותה של האמנות בעולמנו, הן ככלי מרפא והן ככלי שביכולתו לקרב בין אנשים, לעורר למודעות ולפעמים גם לטעת תקווה שהעולם יכול להיות מקום טוב יותר. תמיד ידעתי שאת המלחמות עושים הפוליטיקאים ובדרך כלל האנשים הפשוטים הם שוחרי שלום. הרבה מאוכלוסיית איראן הינה חילונית ואיננה שותפה להשקפת העולם של השלטון האיסלמי, אולם כל התושבים סובלים מהבידוד של המדינה ומיחסי הציבור הגרועים שיש לה בעולם המערבי. מקווה שהצלחתי להעביר את המסר שמבקשים האמנים האיראנים להעביר באמצעות יצירותיהם.

איזה אמן אהבתם במיוחד?

מוזמנים לקרוא פוסטים מיוחדים לפורים שנכתבו על ידי חברותי מקבוצת הבלוגרים של הטיולים. הלל


118 צפיות
הצטרפו אלי לחווית החיים סילאן

אהבתם, התרגשתם, רוצים לשתף, כתבו לי גם על החיים הטובים שלכם

© 2016  Tamar Greenberg | All rights reserved | tamarit1965@gmail.com          

Designed by: Aliza Ashkenazi Hayon | www.aliceline.com       

  • Grey Facebook Icon
  • Grey Instagram Icon
  • Pinterest - Grey Circle
0