העולם משתנה כל הזמן ומה שנראה לנו פעם כחסרון הכי גדול שלנו מתברר כעבור זמן דוקא כיתרון גדול
הפוסט שכתבתי על הריצה זכה לתגובות מאוד חמות מצד הקוראים שלי. הוא גם החזיר אותי עשרים שנה אחורה, ואפשר לי לראות כמה סבל מיותר העברתי את עצמי במשך שנים ארוכות.
השנה היתה 1998 ואני היתי אמא לילד בן 4. באותה תקופה חוויתי משבר אישי מאוד קשה. עזבתי את עבודתי בתור מורה ו"חיפשתי את עצמי". יום אחד ישבתי מול הטלויזיה ונפלתי על סרט שעסק באישה מעוררת השראה בשם ד"ר
הסרט על רוז בילבול
בשנת 1940, נסעה רוז בלבול רוקחת במקצועה לסיור בעיר יריחו, שם בשוק המקומי ראתה לראשונה בחייה פפאיה וקנתה אותה מתוך סקרנות.
בנסיעה חזרה לירושלים, באחד העיקולים החדים בכביש הישן, נתקלו היא וחבריה בג'יפ הפוך ותחתיו קצין בריטי פצוע עם חתך עמוק בירך. רוז ידעה שכל פרי הוא סטרילי מבפנים ובהיעדר ציוד עזרה ראשונה, היא חצתה את הפפאיה שקנתה בשוק וקשרה אותה עם מטפחת ראש על החתך העמוק כדי לעצור את הדימום. כאשר הגיעו לבית החולים כעבור שעה וחצי הם גילו לתדהמתם שהדימום פסק לחלוטין.
רוז, שהייתה כאמור, רוקחת צעירה וגם דוקטורנטית באוניברסיטה העברית החלה לחקור את הפפאיה ותכונותיה ונהפכה לחלוצת המחקר של אנזים הפפאין בארץ ובין הראשונים בעולם. רוז גילתה שלפפאיה סגולות לריפוי העור.
בהמשך, היא נטעה מטעי פפאיות ביריחו, והקימה קו של מוצרי קוסמטיקה המבוססיים על הפפאיה ויוצרו במפעל שהקימה ביריחו. המפעל העסיק עובדים מקומיים שהעריצו אותה.
בסרט מראים כיצד גם בימים הכי קשים של האינתפאדה הראשונה רוז ממשיכה להגיע כרגיל למפעל ומתקבלת בכבוד רב בכל רחבי יריחו.
מה שתפס אותי בסרט הזה היה השגעון לדבר אחד. אני רואה בסרט אישה שכל חייה סובבים סביב פפאיה.
כמשהי שהחלום הכי גדול שלה באותה תקופה היה למצוא את התשוקה לדבר אחד, הסרט הזה היה מעורר השראה. כיום, אני מבינה שההתעקשות על תשוקה לדבר אחד היתה חסרת סיכוי, אבל באותה תקופה כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה שאני חייבת למצוא את "הפפאיה שלי".
חיפוש עצמי
הנושא של חיפוש עצמי מוכר לרובנו. מעטים ברי המזל שיודעים מילדות מה ירצו לעשות כשיהיו גדולים.
יש אנשים שהגיעו לעסוק בתחום מסויים שמאוד מתאים להם "במקרה", יש כאלה שצריכים לעבור מסע עד שהם מגיעים למנוחה ולנחלה ויש כאלה שנמצאים במסע כל חייהם. כל התשובות נכונות.
העניין אצלי הוא שאני אדם מאוד סקרן שמתעניין בהמון תחומים. לכן, הנסיון הנואש לחפש אחר פפאיה נדון מראש לכשלון. אלא שבאותו זמן לא הצלחתי להשלים עם העובדה שאני כנראה "אדם רוחבי" ולא "אדם אורכי".
למה כל כך התקשיתי להשלים עם מי שאני וניסיתי בכוח להפוך למה שאני לא? זה קשור לתחושת הכישלון שאיתה התהלכתי בעולם בגלל הסטיגמה שהייתה לאנשים חסרי התמדה.
אדם רוחבי הצטייר בעיני כמישהו שטחי, חסר התמדה וחסר יכולת העמקה, בעוד שאדם אורכי כמו רוז הצטייר בעיני כאדם רציני, מחוייב, מעמיק וכדומה. כל אותן תכונות שזכו להערכה רבה בשנים עברו.
ים של דמעות, ימים רבים של תסכול ושברונות לב עברו עלי, והנה בחלוף השנים, העולם שהכרנו השתנה לגמרי ומה שנחשב בעבר לחיסרון פתאום הפך ליתרון.
בעולם החדש, שבו כל מי שרוצה להישאר רלבנטי צריך להמציא את עצמו מחדש לעיתים קרובות, יש סובלנות לשונות ויתרון לאנשים שהם "גם וגם".
אני מתעניינת בתחומים רבים, למדתי הרבה דברים וכנראה לעולם לא אפסיק ללמוד.
אולי בזכות אותה סקרנות אני מצליחה להיות פתוחה לשינויים המהירים - הטכנולוגיים והחברתיים של ה"עולם החדש".
לאנשים בני דורי לא פשוט לנסות להשתלב בעולם החדש. הכישורים הנדרשים באים בטבעיות לדור הצעיר אבל קשים לנו. כל יום צריך ללמוד דברים חדשים, עד שמצליחים ללמוד אותם הכל משתנה שוב וחוזר חלילה.
למרות שאני כאמור, לא שייכת לדור של ה"עולם החדש" דוקא הוא הביא לחיי שינוי מבורך. למשהי כמוני שמתקשה להתרכז רק בתחום אחד החיים הופכים ל"לונה פארק".
כיום אני מתחזקת בלוג אמנות וטיולים, כותבת ומצלמת, יוצרת אמנות במגוון טכניקות, בתוך יומנים ועל מגוון חומרים מהטבע (עלים ואבנים).
בעקבות העיסוק בארט ג'ורנלינג והכתיבה בבלוג הכרתי אנשים חדשים ורכשתי חברות חדשות, רובן בנות גילי (פלוס מינוס).
נשים חכמות, מעניינות, תומכות ומפרגנות מכל רחבי הארץ שלא היתה לי שום אפשרות להכיר אם לא היתי נכנסת לעולם הבלוגים.
פעם כשמישהו שאל אותי "מה את עושה"? היתי נבוכה, ובולעת את הלשון.
