האם תערוכת האמנות מסיגות גבול אכן מסיגת גבול?
קראתי על התערוכה החדשה מסיגות גבול במוזיאון האיסלם. התלבטתי אם ללכת לראותה כיון שבאותו יום לא התקיים שיח גלריה, ואני תמיד מעדיפה לבקר בתערוכה בזמן שיח גלריה. ברגע האחרון החלטתי בכל זאת ללכת. מסתבר שזאת היתה החלטה מעולה.
איך שנכנסתי לתערוכה נפלתי על קבוצה של לימודי אוצרות. לא היה לי נעים לעמוד ולהקשיב אז התחבאתי שלא יראו אותי והקשבתי למנחה המעולה שהתייחסה בעיקר לאוצרות של התערוכה. זה היה יותר טוב מכל שיח גלריה.
ראוי לציין שיש בתערוכה עבודות יפות וטובות. החלל לא גדול ולא עמוס. העיצוב נעים והתערוכה לא מעייפת.
לשמחתי, ניתנה לי הזדמנות לשמוע ניתוח של התערוכה מנקודת מבט של אוצרת וזה אפשר לי לראות אותה מזווית מעניינת ופחות מוכרת לי.
בתערוכה מוצגות עבודותיהן של 15 אמניות פלסטיניות ויהודיות-דתיות.
בהסבר המרכזי לתערוכה כתוב: "העבודות משקפות התרסה, זעם, תחושות מחנק, כמיהה לשחרור ורצון לפרוץ את גבולות תפקידי המגדר המסורתיים".
התערוכה מתיימרת להאיר "תופעה חדשה בחברה היהודית ובחברה הפלסטינית בישראל: נשים המגיעות מחברות שמרניות יוצרות אמנות הפורצת את גבולות החברה ממנה הן מגיעות... הן מבטאות את המתח בלתי נסבל בין המרחב הדיגיטלי – גלובלי בזכותו הן נחשפות למתרחש בעולמות אחרים לבין התחזקות מגמות הדיכוי כלפי נשים בחברות שבהן הן חיות. האמניות המציגות בתערוכה בוחרות לחיות בקהילותיהן וליצור שם אמנות ביקורתית".
העבודות עוסקות באלימות כלפי נשים, דיכוי, אפליה, ניצול, ריבוי לידות, דימוי גוף ועוד.
הגם שבחרתי לצטט רק חלק ממה שנכתב בפתח התערוכה ברור לגמרי שהאוצרת מכוונת גבוה. הבחירה בשם "מסיגות גבול" מעלה את רף הציפיות שלנו הצופים שהנה לפנינו תערוכה חשובה של אמניות אמיצות ופורצות דרך הפועלות בחברה שמרנית.
מסיגות גבול - האמנם?
נתחיל בשם התערוכה "מסיגות גבול". הסגת גבול על פי המילון: פלש, פרץ.
ההנחיה הייתה שצריך לבחון את העבודות המוצגות משני היבטים:
1. היבט אמנותי - האם העבודות המוצגות הן חדשניות ופורצות גבול מבחינה אמנותית?
2. היבט חברתי - האם הן פורצות גבול בההיבט החברתי: למשל ביחס למקום ממנו באה האמנית, או ביחס לקהל היעד של התערוכה? או למקום שבו מוצגות העבודות?
לדוגמא:
צילום של האמנית רובה סלאמה שנקרא: מחווה למקור העולם, 2017
זאת עבודה שמתכתבת עם ציור ידוע של האמן גוסטב קורבה שנקרא "מקורו של העולם" שצויר בשנת 1866.
(הציור תלוי במוזיאון ד'אורסי בפריז, ואני אישית מתעבת אותו בכל ליבי).
מקור העולם
מי שצופה בעבודתה של סלאמה, כדאי שיהיה לו אם כן רקע בתולדות האמנות כדי שידע לקשר בין עבודתה לבין מקור ההשראה שלה. כך הוא יוכל להשלים את הפער בין מה שהעז קורבה לצייר לבין מה שהעזה רובה סלאמה להראות.
ב-29 במאי 2014 נכנסה אמנית המיצג הלוקסמבורגית דבורה דה רוברטיס למוזיאון ד'אורסיי בפריז שבו תלוי הציור "מקור העולם".
היא התיישבה מתחת לציור, הפשילה את שמלתה וחשפה את ערוותה אל מול מבקרי המוזיאון.
שומרת המוזיאון הזעיקה את המשטרה בעוד הקהל של מבקרי המוזיאון וידידיה של האמנית מוחא לה כפיים.
דה רוברטיס נעצרה בגין התערטלות בפומבי, אולם שוחררה כעבור זמן קצר ולא הוגש נגדה כתב אישום.
האמנית הסבירה כי מטרת המיצג שלה, לו העניקה את השם "ראי המקור", הייתה להתכתב עם עבודת האמנות המקורית של גוסטב קורבה.
דה רוברטיס אמרה: "אם מתעלמים מההקשר, ניתן להסיק שהמופע הזה הוא מעשה אקסהיביציוניסטי, אבל מה שעשיתי לא היה מעשה אימפולסיבי.
כשאנחנו מביטים בציור של אישה עירומה, אנחנו מרגישים בטוחים. אנחנו מציצים לדמות האישה העירומה בציור, וטוב לנו שהיא לא מחזירה לנו מבט. אבל מרגע שהציור מתעורר לחיים, אנחנו כבר צריכים להתמודד עם המון דברים. אנחנו נבוכים ומתוחים – ותחושת הביטחון שהייתה לנו בזמן שרק הצצנו מתערערת.
בציור הריאליסטי שלו, הצייר מציג רגליים פתוחות אבל הנרתיק נותר סגור. הוא לא חושף את החור, כלומר, את העין. אני לא מציגה את הנרתיק שלי, אלא חושפת את מה שלא ניתן לראות בציור, את העין של הווגינה, את החור השחור, עין נסתרת זו, תהום הזו, מעבר לבשר, מתחברת לנצח, למקורו של המקור".
עבודות נוספות מהתערוכה "מסיגות גבול"
עבודה שעשויה כולה מטפט ומסקינג-טיפ על קרטון של האמנית הילה קרבלניקוב - פז עבודה שגם הזכירה לי את העבודה של קורבה.
עבודה של אמנית ישראלית דתיה, שמתכתבת גם היא, עם אחת העבודות הידועות בתולדות האמנות.
העבודה של הילה קרבלניקוב - פז, עשויה טוב, היא מרשימה בעיקר מכיון שעשויה כולה מטפט ונייר מסקינג-טייפ אבל אין בה מסר חדשני או אמיץ. היא מציגה אישה דתית הרוחצת בים בלבוש מלא.
גם ההדהוד לונוס של בוטיצ'לי לא הוסיף לי כצופה משהו חדש ומעניין.
גם שתי העבודות הנוספות (פה למטה) מתארות רגעים פרטיים, שככאלה אין בהן מבט נועז.
אולי הוצאת העבודות למרחב המוזיאון נותן להן מעט נועזות.
באמנות הפלסטינית, האישה נתפסת כרוח האומה ולכן יש הרבה מאוד עבודות שבהן מופיעות נשים בבגדים מסורתיים.
לפיכך, אין בציורים נושא חדשני. המסר של ההתנגדות נמצא אולי בקטעים הלבנים בפני האישה.
פאטמה שאנן אמנית שאני מאוד אוהבת. לא מזמן הייתה לה תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב.
היא זוכת פרס קרן Outset עבור העבודות שיצרה במיוחד לתערוכה.
היא משתמשת בגופה כמודל לציור ואיננה מביטה ישירות אל הצופה. שאנן לא לובשת בציור בגדי נשים מסורתיים אלא חולצה ומכנסיים שניתן לייחס אותם גם ללבוש גברי.
באופן אישי, אני חושבת שהעבודות שהציגה במוזיאון תל אביב היו חזקות בהרבה.
אהבתי את הציורים של חנה גולדברג אם כי פחות את המסר שבהם. שם הסדרה "חשופה" עומד בסתירה לתוכנם של הציורים בהם דמותה של הציירת נותרת מוסתרת.
מצד אחד היא רוצה להעביר מסר "על מעמד האישה בחברה הדתית, שחייה ועולמה נותרים סמויים מן העין הציבורית" אבל היא ממשיכה להתחבא גם בעבודה עצמה. גולדברג משאירה את הצופה בעמדת מציצן במקום לתת לו נקודת מבט רחבה. אמן שרוצה למחות בחריפות נגד משהו צריך לחשוף אותו ולהנכיח אותו ולא להסתיר או להסתתר.
העבודה של חנה גולדברג היא דוגמא לבעייתיות של התערוכה שמבקשת להסיג גבול אבל העבודות המוצגות בה לא באמת פורצות גבולות.
נדיר לפגוש אמנים פורצי דרך כמו קראווג'יו או מרסל דושן, ועדיין כולנו רוצים להמשיך ליהנות מתערוכות מעניינות ואמנות טובה.
כשהמנחה אמרה לקבוצת הלמידה במהלך הסיור שצריך לעשות תערוכות מינוריות לא הבנתי למה היא אומרת דבר כזה. עכשיו נראה לי שהבנתי את הכוונה. עדיף תערוכה עם מסר פשוט שמצליחה לגעת בצופה מאשר תערוכה שמבטיחה ולא מקיימת.