שני מוזיאונים רחוקים, האחד בחיפה והשני בוושינגטון עוסקים בנושא חשוב אחד בואו לקרוא איך הם עושים את זה
במוזיאון חיפה לאמנות מתקיימת בימים אלה תערוכה מדוברת מאוד שנקראת "Fake News" ועוסקת במושג ובנושא הכל כך מדובר היום בכל רחבי העולם.
חשיבותה של האמנות הביקורתית
כבר ארבע שנים שאני כותבת את הבלוג שלי. אחד הנושאים הקרובים ביותר לליבי הם אמנים ביקורתיים שמשתמשים באמנות ככלי ביקורתי. כמישהי שבאה מתחום של חינוך לאמנות חשוב לי מאוד לכתוב על הנושא החשוב הזה. קורה לא פעם שעבודות אמנות ביקורתיות עושות בעצמן שימוש לא מוסרי באנשים או בעלי חיים.
Fake News
אנחנו בחיפה. בתערוכה גדולה.
התערוכה כשמה כן היא, עוסקת בנושא החם ביותר כיום: טשטוש הגבולות בין בדיון למציאות, שבה האמת היא רק אופציה אחת מבין שלל נקודות מבט המציפות את עולמנו. בכל סוגי המדיה מעיתונות כתובה, ערוצי טלויזיה ועד רשתות חברתיות המידע שמגיע אלינו משובש בדרך, מסונן ונערך בקפידה לפני שהוא פורץ לחיינו ומכתיב את סדר היום.
פוסט אמת
נושא ה"פוסט אמת" מעסיק פילוסופים רבים כבר שנים רבות, הרבה לפני עידן הרשתות החברתיות.
כמה ציטוטים מעניינים שאספתי מהברושור של התערוכה:
1. "אמירת שקר מאורגנת היא למעשה דרך התנהלות שלטונית קבועה. מנקודת המבט של הפוליטיקה האמת נושאת אופי רודני ולכן רודנים פוחדים מעוצמתה. כששקרים מחליפים באופן עקבי את האמת העובדתית, יכולתנו להתמצא בעולם הממשי נהרסת" (הפילוסופית חנה ארדנט, במסה אמת ופוליטיקה, 1967).
2. חוקר התקשורת הפוליטית ג'ייסון הרסין טבע את המונח "משטר פוסט-אמת" כדי להדגיש כי מדובר במפנה מכריע המציין פעולה שיטתית המהווה תקדים היסטורי. לדבריו, הסוכנים הפוליטיים (למשל: דונלד טראמפ וביבי נתניהו) משתמשים במניפולציות מתוחכמות כדי לשלוט בדיון הציבורי וברגשות האזרחים". בניגוד אליו יובל נוח הררי טוען: ש"ניצני המצב של "פוסט אמת" היו קיימים משחר האנושות. כל שביכולתנו לעשות הוא רק להיות מודעים לכך ולחשוף את הכוחות הפוליטיים והכלכליים העומדים מאחורי המסכה השקרית של המידע ואת האופן שאלו פועלים על התודעה ועל הזכרון הקולקטיבי."
עבודות האמנות שמוצגות בתערוכה נוצרו החל משנות השבעים של המאה הקודמת ועד ימינו. רוב העבודות הן עבודות ישנות, וזה חבל, בעיקר כשדנים בנושא העכשוי של Fake News. שימוש בעבודות ישנות מחליש אותה.
התערוכה עוקבת אחרי יחסי הגומלין בין המידע הכוזב לבין דרך ההפצה שלו - בעתונות, בשידורי הטלויזיה והמדיה ועד לרשתות החברתיות, ומראה שהאמת המשודרת היא יחסית ומקורה בהטיות ובאינטרסים שונים. בנוסף, מנסה התערוכה לבחון את האופן שבו אמצעי התקשורת העכשווים שיש בהם משהו חוגג ומהנה יכולים בקלות, לשבש את האמת, כי אנחנו הולכים שבי אחרי היופי והכיף ונותנים משקל פחות לאמת העובדתית.
אני למדתי בתערוכה שהטלויזיה הומצאה בתחילה ככלי של תקשורת בין אישית אולם בשלב מוקדם גורמים ממשלתיים ומסחריים הבינו את הפוטנציאל העצום שלה להשפיע על קהל צרכנים שבוי (בטח לפני עידן האינטרנט) והפכו אותה לכלי חד כיווני של תעמולה ושיווק. לא סתם מכונה הטלויזיה "מדורת השבט". כולנו צפינו בה והרבה מאד מהידע שלנו הגיע ממנה. היינו יותר תמימים. רצינו לקבל תוכן וידע.
כמה עבודות מהתערוכה
עבודות וידיאו ארט
ראשית אני רוצה לומר, שלי אישית מאוד קשה להתחבר למדיום של וידיאו ארט שבשנים האחרונות תפס מקום מאוד מרכזי באמנות. זה נובע מכך שהרבה מאוד מעבודות הוידאו ארט קשות להבנה ללא תווך והסבר. אני לא אוהבת לעמוד מול משהו שקשה לי להבין אותו ובדרך כלל מהסיבה הזאת העבודות הללו לא הצליחו לגעת בי ולרגש אותי אלא להיפך, הרגשתי שזה מדיום מאוד מנוכר.
בתערוכה למדתי שהשימוש של אמנים בוידאו ארט היה בין השאר, מתוך רצון שלהם לבקר את תכני הטלויזיה. הם לקחו את אותו מדיום אבל השתמשו בו באופן בקורתי.
בחרתי לתת פה שתי דוגמאות לשתי עבודות וידאו ארט מהתערוכה (את הראשונה לצערי הרב, לא צילמתי ואינני יודעת את שם האמן). זוהי עבודת וידאו שבה האמן לקח סרט ביתי משנות ה-90 כאלה שאפשר היה למצוא אז בהרבה בתים. וידאו ביתי, מילה נרדפת לאותנטי סרטון שהוא תיעוד אובייקטיבי. האמן לא השתמש בפוטושופ זה סרטון מקורי. מה שהוא עשה זה לערוך אותו בסדר אחר. כלומר, העריכה היא שיוצרת את השקר. הצופה חושב שזה אמיתי. כמה קל לעשות מניפולציות עלינו הצופים.
וידאו ארט נוסף עם אותו רעיון היה וידיאו שמתעד את הריסתו של פסל לנין. האמן עשה שינוי בעריכה ובסרט זה נראה ההפך, כאילו זאת ההקמה של הפסל ולא הריסתו.
האמן פאולו צ'יריו, פרץ לאתרים שבהם היו מאמרים עם מידע שרצו להרחיק מהציבור. הוא איגד אותם באתר שהקים (את כל הפרטים תוכלו לקרוא למטה בתמונה עם ההסבר הכתוב ליד העבודה) וחשף אותם לציבור. צ'יריו יצר התערבות במציאות תוך שהוא מנגיש לציבור אמת שניסו להסתיר מפניו. זה אמן שמייצר אמנות שיש בה אמת.
דמיאן הירסט - "אוצרות מהספינה הטרופה הריסות של הלא יאמן"
למטה תראו וידיאו שצלמתי בתערוכה בחיפה שמוקדשת לאמן דמיאן הירסט. דמיאן הירסט אמן שלא ניתן להתעלם מהמקום המרכזי שלו בעולם האמנות העכשוי. אישית, אני מסתייגת ממנו במיוחד אחרי שראיתי את הסרט המצויין המחיר של הכל. בשנת 2012 ראיתי בטייט מודרן בלונדון תערוכה רטרוספקטיבית שעשו לו. כדי להכנס לתערוכה נאלצתי לחכות שעות עד שיגיע תורי להכנס וזאת מכיוון שהיו בה חדרים עם פרפרים חיים שכדי לשמור עליהם הגבילו את מספר האנשים בחדר. בחיפה לא היה תור. המוזיאון הקצה לעבודות שני חללים גדולים. זו הפעם הראשונה שמציגים בארץ תערוכה מעבודותיו של דמיאן הירסט. תערוכה מציגה מבחר פסלים של האמן שהן חלק קטן מ-200 עבודות שהוצגו בביאנלה של ונציה "אוצרות מהספינה הטרופה הריסות של הלא יאמן" שהיא פנטזיה על אוצרות אבודים.
עוד כמה עבודות מהתערוכה
קרל הנדל
העבודות של קרל הנדל גדולות ויפות. הן מוצגות בחלל המוקדש לעיתונות. הוא מזמין את הצופים לזהות את מוקדי הכוח שמתווכים לנו את העולם על פי בחירתם: מה לפרסם, איך ומתי לפרסם וכד'. העבודות נראות כצילומים אבל אלו הם ציורי עפרון (ציורים מאוד מרשימים). הציור השמאלי בו ניתן לראות את גורבצ'וב ב"צילום" פרסומת ללואי ויטון המתחזה לצילום עיתונות. הצילום האמצעי על אף העובדה שיש בו הרבה פרטים, חסר בו מידע והציור השלישי מצד ימין הוא צילום אמיתי שאיננו מבויים אבל הוא נראה כמו צילום פרסומת. החרכים בעבודות מטרתם לדמות טור עיתון (כך על פי ההסבר שקיבלנו).
"הקירות ידברו" - רונית ברנגה
זו עבודה שבה האמנית עשתה ארבע תבניות גבס שונות של הפה שלה. מתבניות הגבס היא יצרה תבניות סיליקון ועליהן עבדה עם פימו. על כל פה היא ציירה את הפרטים וצבעה בלכה. היא פיזרה את הפיות בכל חלל החדר שעוסק כולו בחוויה של הרשתות החברתיות, ובראשן הפייסבוק. כדי לראות היטב את הפיות שהיא יצרה צריך להתקרב אליהם, כמו במציאות כשרוצים לדבר עם מישהו. העבודה עוסקת בין השאר, בהפצת מידע, הפצת שמועה, התערערות הבטחון שסוד יוכל להשמר בין הקירות. "המיצב מתייחס למאפיין תרבותי שאיננו חומרי- מם אינטרנטי שמשתכפל ומתפשט כמו וירוס". אפשר לראות בתמונות שהרווחים של הפִּיּוֹת הולכים וגדלים כמו: השמועות שמתפשטות, כמו הספאם שאין לנו שליטה עליו. יש מתח וניגוד בין הרצון שלנו בחום ואנושיות בעולם האמיתי לבין המקום הוירטואלי של הפייסבוק והרשתות החברתיות שבהם אנשים נחשפים ומחכים ללייקים אבל בעצם נשארים "אנונימיים".
מוזיאון העיתונות - Newseum וושינגטון
התערוכה בחיפה חיברה אותי לחוויה שעברתי במוזיאון החדשות בוושינגטון לפני תשע שנים. הרבה לפני עידן ה-Fake News של דונאלד טראמפ. בניגוד לתערוכה בחיפה שהציגה המון עבודות ישנות וזאת אחת החולשות שלה ה- Newseum הוא המוזיאון האינטראקטיבי ביותר בעולם.
ה Newseum הוקם ב-2010 ומטרתו כפי שהיא מנוסחת באתר ההאינטרנט שלו היא להגביר את המודעות הציבורית לחשיבותה של עיתונות חופשית שהיא חלק מהתיקון הראשון של החוקה האמריקאית. באמצעות הכרות עם אירועים חדשותיים מרכזיים בהיסטוריה, מבינים הצופים את תפקידה של עיתונות חופשית, וכיצד משפיעות חרויות - הדת, הדיבור, חופש העיתונות, חופש ההתארגנות והזכות לבקר את השלטון - על חייהם. אני בקרתי שם זמן קצר אחרי שהוא נפתח וקשה לי לשכוח את הרושם העז שהוא השאיר עלי. אני מודה שלא עלה בדעתי לשים לב לבחירות התוכן שנעשו שם.
המוזיאון נחשב כאמור, לאחד המוזיאונים האינטראקטיביים ביותר בעולם, יש בו שבע קומות, 15 גלריות ו-15 תיאטראות. NewseumED היא פלטפורמת למידה מקוונת חופשית שמגיעה ליותר מ -11 מיליון מורים ותלמידים ברחבי העולם. גישתו הייחודית להיסטוריה, לאזרחות ולאוריינות תקשורתית מסייעת לתלמידים לטפח את המיומנויות הדרושות לקבלת החלטות מושכלות בעולם מפולג ותובעני.
התערוכות הקבועות במוזיאון
כוללות את גלריה 9/11 שמציגה את אנטנת השידור ממרכז הסחר העולמי שהתמוטט בפיגועים. על הקירות מסביב לאנטנה השרופה והמעוקמת אפשר לראות שערים ראשונים של עיתונים מכ-80 מדינות מרחבי העולם שהתפרסמו למחרת הפיגוע, בהם אגב, גם שער של עיתון ישראלי (לא זוכרת אם של ידיעות או מעריב). בקומת המרתף אפשר למצוא את גלריית חומת ברלין, שם מוצגים חלקי בטון מקוריים מהחומה. זהו החלק הגדול ביותר מהחומה המקורית מחוץ לגרמניה. עוד ניתן לראות במוזיאון את "גלריית התמונות של פוליצר" המציגה תצלומים מכל זוכי פרס פוליצר החל משנת 1942.
מרפסת המוזיאון צופה על כל המול (השדרה המרכזית של וושינגטון) מאנדרטת לינקולן במערב, דרך אנדרטת וושינגטון ועד הקפיטול במזרח. במרפסת יש גלריה שמתחלפת כל יום ומציגה את העמודים הראשונים של עשרות עיתונים מכל רחבי ארצות הברית. יש כמובן עוד הרבה דברים מעניינים כמו אולפני טלויזיה עם רקעים שונים (נניח הבית הלבן) וכאשר המבקרים יכולים לעמוד ו"לשדר" מהמקום. יש תערוכות מתחלפות ועוד ועוד.
הדבר הראשון עליו חשבתי שם היה שאין סיכוי שאצלנו בארץ היו יכולים להקים כזה מוזיאון (לא בגלל שאנחנו לא מוכשרים) בגלל שהיה ברור שהתקציבים שעמדו לרשות מתכנני המוזיאון והאוצרים הם משהו בסדר גודל שאני לא ראיתי מעולם. רמת הירידה לפרטים, התחקירים שנעשו שם היו כל כך מרשימים שעד היום אני לא מצליחה לשכוח את הביקור הזה.
בסיום הביקור במוזיאון חיפה ירדנו לשוטט מעט בואדי ניסנאס שנמצא ממש בסמוך. בשבת החנויות שם פתוחות. מוזמנים להציץ בתמונות שצילמתי שם. חפשו את הפייק ניוז בצילומים.
מי שמעוניין לעשות סיורים או בכלל להתעדכן בנעשה בחיפה מוזמן להכנס לאתר של נעמה סובול המקסימה שהיתה לי הזכות לעשות איתה סיור קולינארי במתחם החורבה ברחוב הנמל בחיפה. נעמה לא רק נחמדה ונעימה אלא גם שופעת ידע. ממליצה בחום שתכירו אותה או לפחות את האתר שלה תרבות אכילה.
התכוונתי לכתוב פוסט על התערוכה במוזיאון חיפה לאמנות וקצת על ואדי ניסנאס. מה שקרה זה משהו שקורה פעמים רבות כשמתחילים לכתוב. הכתיבה מקבלת תפנית. ההחלטה להוסיף את החלק שעוסק במוזיאון העיתונות של וושינגטון נראתה פתאום מאוד הגיונית.
מי שמתכנן נסיעה לוושינגטון ממליצה בחום להשאיר מקום למוזיאון המיוחד הזה.