החיים סילאן

ט"ו בשבט בעמק יזרעאל


עמק יזרעאל של הצייר אלי שמיר ומסלול טיול באיזור - שיתוף פעולה בין אילנה בר מהבלוג יצאתי מביתי למסעותי וביני

אלי שמיר

לכבוד ט"ו בשבט בחרתי לכתוב על האמן אלי שמיר שמתגורר בכפר יהושע שבעמק יזרעאל, והרבה מציוריו הריאליסטים עוסקים בנופי העמק. חשבתי שזאת הזדמנות טובה להמליץ פה על מסלול טיול בעמק יזרעאל שהוא כאמור, מקום מגוריו ונושא ציוריו של אלי שמיר. לצורך תכנון מסלול הטיול, פניתי לבלוגרית אילנה בר שנענתה בשמחה להצעה. בבלוג שלה שנקרא: יצאתי מביתי למסעותיי, היא כותבת בעיקר על: טיולים, אמנות וצילום. מוזמנים להצטרף לטיולים בעולמו של אלי שמיר, בבלוג הטיולים המיוחד של אילנה וכמובן בעמק יזרעאל.

בחרתי לכתוב על אלי שמיר כי אני מאוד אוהבת את ציורי הנוף שלו, וגם כי אני מאוד אוהבת ציור ריאליסטי. יש אנשים (כמו למשל, אמן ידוע שלימד אותי במדרשה) הטוענים שבעידן המצלמות אין טעם לצייר ציורים שיראו כמו צילום, אבל בשבילי צייר אמיתי זה צייר ריאליסטי. אולי בגלל שאני חלשה ברישום פיתחתי הערצה לאנשים שיודעים לרשום ולצייר ציורים כאלה.

כתבתי שכל אדם מגיב אחרת ליצירות אמנות שונות, כי חווית הצפייה מושפעת גם מהמטען האישי של כל אחד. לכן, יצירה שתרגש אותי לא בהכרח תרגש גם צופה אחר.

עבודותיו של אלי שמיר מרגשות אותי כי הנופים בהן מאוד מוכרים לי, והנושאים בציורים שלו רלבנטים כמעט לכל מי שגדל בארץ.


זכרון ילדות

עבודותיו של שמיר מחזירות אותי לשנים שבהן גדלתי במושב, ומעלות בי געגועים לתקופה אחרת, תמימה ופשוטה יותר. געגוע שלא ידעתי שקיים בתוכי. כילדה, לא אהבתי את החיים במושב. כל מה שרציתי היה לגור בעיר. שנים שאני מחשיבה את עצמי כאדם אורבני. מעולם לא התגעגעתי לחיים במושב, לא הבנתי איך יש אנשים שאף פעם לא גרו במקום אחר ואיך אנשים חוזרים למושב אחרי חיים בעיר. בציור למטה עומדים זה לצד זה אלי שמיר ואביו. הדמויות בציור הן בגודל טבעי. הרפת שנראית ברקע, מזכירה לי חווייה מילדותי. הייתי בכתה ג' כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. באותה העת התגוררנו במושב. לשכנים שלנו (שקראו להם אגב, משפחת יזרעאל, שזה צרוף מקרים ממש נחמד), היתה רפת. האב היה מגוייס במשך ימים ארוכים והבנים חלבו ותחזקו את הרפת. כל אותה תקופה היתי באה יום יום אחר הצהריים, מכינה חלב לעגלים ומאכילה אותם. כששמעתי שאבי המשפחה חזר הפסקתי לבוא כי חשבתי שלא צריכים את עזרתי יותר. אני זוכרת שהם שאלו אותי למה לא באתי. זה הפתיע אותי. לא חשבתי שהעזרה שלי כזאת משמעותית.


אלי שמיר , 2018
אבא ואני בדיעבד, 2018

אלי שמיר
דיוקן עצמי מצייר נוף (תור הזהב), 2018

אלי שמיר חושב שביצירתו של אמן יש שלושה מעגלים:

מעגל ראשון - הוא המעגל האישי של האמן. האמנות היא ביטוי למקום הכי עמוק בנפש של היוצר. יש חשיבות גדולה לאותנטיות: האמן לא יוצר כדי למצוא חן אלא כאדם שלם שאיננו עבד של ביקורת או טכניקה אמנותית.

מעגל שני - הקהילה, המקום שבו האמן חי ויוצר. לציור יש גם ערך חברתי. כאשר האמן פונה לקהילה שלו הוא נותן לה חוויה של ערך.

מעגל שלישי - המעגל התרבותי הרחב. האמן צריך להכיר את תולדות האמנות ולראות איך אמנים אחרים תארו את תפיסת העולם שלהם.

לדעתו של שמיר אמן שפוסח על המעגל השני, כלומר לא מתייחס לעולם התרבותי, הלאומי והאישי שבו הוא יוצר, מוותר על משהו מאוד עקרוני. אולי יש אמנים שמכוונים את העבודות שלהם לצופה אנונימי בחוץ לארץ, אולם הצופים של אלי שמיר, אליהם הוא מכוון את עבודותיו נמצאים בעמק יזרעאל.

שמיר אומר שהתנאי ההכרחי ליצירה הוא שאדם ירגיש שיש ערך לחווית החיים שלו. אפילו אם חווית החיים שלו היא עליבות, בדידות ועוני. אם הוא מרגיש שחווית הכאב הזאת חשובה - הוא יכול להמריא ממנה. שמיר מצייר כי ציור הוא הכלי שמאפשר לו להכיל ולהבין דברים ש"גדולים עליו". הוא מצייר את עמק יזרעאל מתוך הקושי להכיל אותו. לדעתו, המסר החשוב ביותר הוא המסר ההומניסטי. להנכיח את האדם הפרטי, החד פעמי בסביבה שמוחקת את היחיד ומנסה להפוך אותו לבעל ערך לחברה: להרויח כסף ולהצליח.

כשאלי שמיר מדבר על התמונה הזאת שנקראת "הפריית אבטיחים" המתארת ערביות עובדות בשדה, הוא אמר שהיה לו מאוד חשוב לדעת את שמותיהן.

לדעתו, החיים חשובים הרבה יותר מהאמנות, והציור מקבל את הערך שלו מזה שהחיים חשובים ממנו.

גם עמק יזרעאל חשוב מהציור שלו.

סיבה נוספת שבחרתי באמן אלי שמיר היתה שהרגשתי שעבודותיו פחות פוליטיות מעבודותיהם של האמנים האחרים עליהם חשבתי לכתוב אבל, לא ניתן להתחמק מפוליטיקה כשמדובר בציורים המתארים את נופי ארצנו.

אלי שמיר עצמו, מספר שהוא גדל באוירה שיש לעמק יזרעאל משמעות לאומית ותנכ"ית. הוא גדל בחברה שבה עבודת האדמה היתה היעוד הנעלה ביותר. אדמת העמק - יש בה מצד אחד קביעות ועוצמה, ומצד שני התחושה שהיא כמו ים וגלים. חוויה של ארעיות - ישראל הצעירה ומה יקרה איתה מחר. חרדה שאנחנו פה בסימן שאלה ואין ודאות שהדברים ימשיכו כמו שהם. הציורים הם תיעוד לפני שהכל אולי יעלם. רמז לכך ניתן לראות באחד מהציורים שבו ניתן לראות ברקע את ג'נין.


אלי שמיר
חורשת אלונים, 2008

אלי שמיר
שיר ערש לעמק, 2008-2009

אלי שמיר
דיוקן עצמי בנוף, 2001

אלי שמיר
שור מת בנוף, 2000

אלי שמיר
ונוס אוספת בצל, 2015

אלי שמיר
הלל בקצה החלקה, 2015

דורון לוריא שאצר את תערוכותו של אלי שמיר "עמק בדרך לכפר יהושע" במוזיאון תל אביב בשנת 2009 אומר: "סוגיית המקום נוכחת ביצירתו של אלי שמיר בין היהודי לאדמה, בין המהגר לילידים, בין בן המקום הערבי לחלוץ העברי וחזונו ובין האיכר לשדהו. רגבי האדמה מונחים על שכבות גיאולוגיות של עבר מקראי, הסטוריה ציונית, אידיאולוגיה, מסורת אמנותית וגם בסיפורו האישי והמשפחתי".

ציורי הנוף של שמיר גדולים למדי, כ- 2X3 מטר גודלם. לדבריו, ציור גדול יותר יצריך אותו לצייר את הציור שוב כדי להבין אותו.

מקווה שגם אתם תאהבו את ציוריו של אלי שמיר שצייר גם נושאים אחרים ולא רק ציורי נוף.



אלי שמיר
הליכה לעקידה, 1985

אלי שמיר
אקטיאון יוצא לציד, 1987