כיצד ביקור בגינה הקסומה של אילנה שפיר באשקלון הזכיר לי את עבודותיו המרתקות של האמן תמיר צדוק
בשבת האחרונה הזדמנתי לביתה של אמנית הפסיפס אילנה שפיר ז"ל. את אילנה שנפטרה יום לפני ליל הסדר
ב 2014 ממחלה, הכרתי שנים. היא היתה קרובת משפחה רחוקה שלי. במהלך השנים הבאתי אליה המון חברים לראות את עבודות המוזאייקה שתלויות בגינתה, המשמשת עד היום כגלריה לעבודותיה. תמיד כשצילצלתי לשאול אם אוכל להביא אורחים נעניתי בחיוב. ותמיד היא ישבה איתנו וסיפרה את סיפור ההשרדות המופלא של משפחתה בשואה וכמובן דיברה על עבודותיה ועל שיטת העבודה המיוחדת שרשומה על שמה: המוזאיקה הספונטנית. המושג "המוזאיקה הספונטנית" הביא למהפכה בתפיסת אמנות המוזאיקה ויצר שפה חדשה ואפשרויות ביטוי חדשות. שפיר: "המיוחד בגישתי למוזאיקה הוא שאינני מכינה סקיצה או שרטוט מוקדם ליצירה הסופית. הרגישות האמנותית והאינטואיציה שלי, הן שמנחות אותי בתהליך היצירה, ולכן אני מכנה את שיטתי, 'המוזאיקה הספונטנית'. אני משתמשת באותו סוג חומרים בהם יצרו מוזאיקות עתיקות, אולם בדרך שונה ומודרנית"
( הציטוט מפה ).
בחצר הבית היו שולחנות עץ ארוכים ועליהם עשרות סלסלות פלסטיק שבתוכן שברי קרמיקות, צדפים חלוקי נחל ועוד. היה ידוע באשקלון שלמי שנשבר משהו בבית הוא מכניס את השברים לשקית ושם אותה בכניסה לביתה של אילנה. (בנוסף לכך היא הכינה לעצמה את חלקי הקרמיקה שבהם השתמשה בסופו של דבר ליצירת המוזאייקה). באחד הימים שבהם באתי לביקור הגיעו לביתה שחקנים מאחד התאטראות הגדולים בארץ. האחרונים באו לסדרת הצגות בהיכל התרבות באשקלון (אותו אגב, תכנן בנה האדריכל, גיורא שפיר). בהיכל התרבות מוצגת עבודה גדולה של אילנה שפיר והשחקנים כל כך התלהבו שביקשו להיפגש עם האמנית שמאחורי המוזאייקה.
אילנה שפיר שהקימה וניהלה את המרכז לאמנות באשקלון, בו העבירה חוגים בכל סוגי האמנות למאות ילדים ובני נוער מדי שנה, היתה אחת הדמויות המוכרות בעיר. לימים, הכרתי שתי חברות חדשות שתיהן מורות לאמנות שנולדו באשקלון. שתיהן סיפרו לי שהן הלכו ללמוד אמנות בעקבות הלימודים במרכז לאמנות וההכרות עם אילנה שפיר.
אני מאוד אוהבת לבקר בסטודיו של אמנים. לכן בד"כ היתי מבקשת מאילנה ללכת לראות את הסטודיו. תמיד היתה מוזייאקה בשלב עבודה כלשהו. תמיד התפעלתי ממגוון החומרים בסטודיו. וכל פעם הופתעתי מחדש כמה כוח פיזי צריך כדי לחתוך את האבנים. אילנה נפטרה שלושה שבועות אחרי שחגגו לה יום הולדת 90. היא תמיד אמרה שהיא לא יכולה לחכות כבר לבוקר כדי להמשיך לעבוד.
ניתן לראות את עבודותיה, בהיכל התרבות באשקלון וגם בבית החולים ברזילי.
כמו כן ניתן לבקר בביתה בתיאום מראש בנה גיורא שפיר:
ממשרד 086844144 נייד: 0525724440
עוד על אילנה שפיר
הביקור בביתה של אילנה שפיר, הזכיר לי פסיפס אחר לגמרי: "פסיפס אבן יונה (אבן יונס)", 2011
עבודה של אמן שאני מאוד אוהבת בשם תמיר צדוק.
"פסיפס אבן יונס התגלה בשלהי המאה ה־19 ביישוב היהודי הקדום אבן יונה שבצפון הנגב", מספר הטקסט ההיסטורי המלווה את העבודה. "הפסיפס הועתק ממקומו בתחילת המאה ה־20 על ידי משלחת של ארכיאולוגים גרמנים והוצג עד עתה באירופה. לממצא זה נודעה השפעה מכרעת על אמנות המאה ה־20, ולימים שימש כהשראה לפיקאסו בציור 'העלמות מאבניון'" ממשיך הטקסט.
למעשה מדובר בפסיפס בדוי, וגם הטקסט ההיסטורי שלצדו, התאריכים, המפות ושמות היישובים שמופיעים בו – הומצאו על ידי האמן ואין להם אחיזה במציאות.
כאן האמן עושה שימוש באמנות הפסיפס העתיקה "הקלאסית" כדי להעביר מסר ביקורתי. כאשר אני נחשפתי לראשונה לעבודה הזאת, היתי מאוד מבולבלת. כי לכאורה העבודה נראית אותנטית וגם הכיתוב לידה נראה הגיוני.
וכך נכתב בטקסט התערוכה במוזיאון חיפה, שבה הוצגה העבודה: "בעבודתו צדוק חושף את שבריריות אמיתותן של עובדות היסטוריות ומערער על תפיסתה של ההיסטוריה כנרטיב אובייקטיבי. בתוך כך הוא מאיר את הנרטיב הלאומי המקומי והופך על פיו את תוכנו, בעודו מתייחס לאופן שבו אסטרטגיות חברתיות ופוליטיות יוצרות הבניה של זהות" (הציטוט נלקח מתוך הכתבה הזאת). במילים פשוטות: הפסיפס הבדוי משקף לצופה את הרעיון ש"עובדות" היסטוריות הן פונקציה של הסיפור שאותו בוחרים לספר ובעזרתו מקבעים, לדוגמה, את האתוס הלאומי. כאן בא לידי ביטוי כוחה של האמנות הביקורתית ומכאן נובעת חשיבותה הרבה.
לפני מספר חודשים פגשתי את תמיר צדוק וזכיתי לסיור פרטי בתערוכה שלו: אמנות — סיפור כיסוי שהתקיימה במוזיאון תל אביב.
הרבה פעמים בשבתות האמנים שהתערוכות שלהם מוצגות נמצאים באולם וניתן לשוחח עימם וזאת תמיד חוויה מעניינת.
במרכז התערוכה עמד וידיאו ארט שעסק במסע של צדוק לאיתור ציורים של אדם בשם שלמה כהן אברבנאל, שהיה בכיר במוסד, למד ציור בפריז ובישראל ויצא לשליחות במצרים בשנות החמישים במסווה של צייר צרפתי בשם שארל דובאל. העבודה והתערוכה שבעקבותיה עסקו בשאלות על יחסי הגומלין בין זהות, אמנות וביוגרפיה. אחרי שעברנו על כל הצילומים וצדוק ענה בסבלנות על כל שאלותיי נותרה לי רק שאלה אחת: האם הסיפור שעליו מתבססת התערוכה ועבודת הווידאו שבמרכזה הם אמיתיים או ששוב יש פה סיפור בדוי שהומצא על ידיו. תמיר צדוק חזר שוב ושוב על כך שהכל אמת. מודה שהיה לי קצת קשה להאמין לו אבל מתברר שהפעם יש אמת בפרסום.
עבודה נוספת של תמיר צדוק שאני מאוד מאוד אוהבת נקראת "תעלת עזה"
ממליצה לצפות בעבודת הוידיאו המצויינת הזאת ולהצטער מאוד שהיא בדויה.