החיים סילאן

קורונה - בחזרה לשורשים

ביום שבו נסגרו המסעדות ובתי הקפה


רק לפני שבוע עשרה ימים היה לנו דיון בבית על מה לא נהיה מוכנים לוותר אף פעם במקרה של הידוק חגורה.

אני אמרתי שעל ישיבה בבית קפה. לצורך העברת המסר החד משמעי הזה נדרשתי להתלות באילן גבוה ממש: התוכנית של אופרה ווינפרי. תוכנית שכאשר שודרה בארץ לפני כ- 15 שנה עקבתי אחריה בשקיקה.

באחת מהתוכניות התארחה יועצת כלכלית (לבנה) שהיתה אמורה להכין תוכנית הבראה כלכלית למשפחה אפרו אמריקאית. הגיעה היועצת וכמנהגם של יועצים, התחילה לפשפש בכל החשבונות כדי לראות לאן נוזלים הכספים.

בין רגע הסתבר, שכמה מאות דולרים בחודש, הולכים שומו שמיים על מספרה.

היועצת, אמרה לבעלת הבית שעליה לחדול מביקורים במספרה. נעמדה האחרונה על רגליה ואמרה: יועצת לבנה לא יכולה להבין מה חשיבותה של מספרה בחייה של אישה שחורה. אין סיכוי שבעולם שאני אוריד את סעיף המספרה מהתקציב שלי.

מן הידועות היא (והקומיקאי השחור כריס רוק אפילו עשה על זה סרט בשם שיער טוב), שלנשים שחורות יש אישיו רציני לגבי השיער המקרוזל שהוא גם קשה מאוד לטיפול. יש להן מספרות המתמחות בסוג שיער זה, תכשירים מיוחדים והרבה מאוד מזמנן מוקדש להתעסקות בתחזוקת השיער.


והנה, לא עבר יום מאז שהצהרתי שחיי אינם חיים בלי בית קפה, התרגש עלינו וירוס הקורונה ימח שמו, ובין יום נסגרו כל המסעדות ובתי הקפה.

למזלי בורכתי בשתי תכונות מצוינות: סתגלנות ותושייה. בעזרתן שיניתי תוך שנייה מוד במוח ואמרתי לעצמי: "אם אין אני לי - מי לי". אין דבר שמעורר אותי לפעולה, כמו המשפט הזה שמלווה אותי עוד מילדות.

הייתי בכתה ג' או ד', גרתי במושב בדרום הארץ והיה לי חלום אחד: סנדלי אצבע.

עכשיו, מה עושה ילדה קטנה שנכנס לה בז'יק (ככה קרא לזה סבא שלי ז"ל) לראש? מבקשת מאמא שתקנה לה.

מה עושה ילדה שהאג'נדה שלה ושל אמא שלה לא מתואמת? עולה על אוטובוס, יורדת אחרי 3 תחנות, נכנסת לחנות, בוחרת את הסנדלים, משכנעת את המוכר שאמא שלה תבוא מחר לשלם עליהם וחוזרת הביתה עם זוג סנדלי אצבע (ברור שאמא שלי הלכה לשלם למחרת).


חזרה לשנות ה-50

מה שהביא אותי להתחיל את כל עניין האפייה והבישול שמעסיק אותי בשבוע האחרון הוא הלחם.

לא הספקתי לקנות לחם. לא יודעת למה נכנסתי ללחץ דוקא ממחסור בלחם. אולי משהו ב- D.N.A היהודי.

ביום הראשון לסגירה עדיין פיעם בי רצון עז לפרגן לארקפה שנפתח לא מזמן ליד ביתי.

מזה שנים אני מחפשת לעצמי בית קפה שכונתי שבו יכירו אותי וידעו איך אני שותה את הקפה שלי.

והנה, דוקא כשמנהל המשמרת, צעיר בשנות ה-30 התחיל לפנות אלי ב: "שלום אמא של בר רפאלי", בכל פעם שפקדתי את המקום ובדיוק כשנדמה היה שהחלום שלי עומד להתגשם, נטרפו הקלפים ובית הקפה עבר למתכונת של TAKE A WAY.

תבינו אם כך מדוע הוצפתי חמלה ומהרתי לעבור ולקנות שם לחם כוסמין ב-26 ש"ח תבין ותקילין מיד עם בוא הבשורה המרה על סגירת בתי הקפה.

יום נוסף עבר, והבנתי שעם כל רצוני לתמוך בבית הקפה המצב הכלכלי החדש עומד לפגוע לא רק בבית הקפה אלא גם בי באופן אישי. הבנתי שלשלם 26 ש"ח על ככר לחם זה לא הגיוני וגם לא מוסרי. אשר על כן

החלטתי לגייס את אותה תושייה שבה אני מתגאה תמיד, לשנס מותניים ולצלול לעולם האפיה והשמרים.

וזאת לדעת: יש לי פוביה משמרים.

עולם שלם של אפשרויות, וריחות נמנע ממני עד כה בגלל אותה פוביה. אבל אני רציתי לחם. מה זה רציתי? היתי בשגעת. עם זאת כולנו יודעים ששינוי לא מתרחש ביום אחד, ומכיוון שעדיין היה לי לחם כוסמין קנוי, החלטתי לדחות קצת את עניין האפיה ולהתחיל עם התחום החזק שלי - בישול.

ברגע שהבנתי שאין מסעדות ובתי קפה בקרוב, החלטתי להכניס את המסעדה הביתה ולנסות לעשות מאכלים שמעולם לא העלתי על דעתי לעשות לבד.

המאכל הראשון היה ארנצ'יני. הן כמחווה לאיטליה והן כי זה מאכל אהוב על כולנו.


ארנצ'יני זאת מנה מתסכלת באופן קבוע: אף פעם לא שבעים ממנה, כשמזמינים אותה במסעדה מקבלים 3 כדורים גג, היא יקרה ואף אחד לא מוכן לתת לטעום ממנה. לכן החלטתי לפנק את הבן שלי ביום הראשון לסגר עם כדורי ארנצ'יני בכמות בלתי מוגבלת.

אחרי שחילקנו לשכנים והקפאנו חצי (לא יודעת אם זה יצא טוב אחרי הפשרה אעדכן בהמשך) עוד נשארו לנו מלא כדורים במקרר.

מסקנות - 1. ארנצ'יני שהיה במקרר מתפורר בטיגון.

2. אני מילאתי את הכדורים בגבינת פקורינו ופרמזן

מתכון לארנצ'יני


אם אין בית קפה נעשה בית קפה בבית. מכונת אספרסו יש לנו עכשיו חייבים איזה מאפה קטן ליד.

התחלתי בקטנה עם מאפינס. ההכנה שלו קלה כי מערבבים את כל החומרים ביחד.


מאפינס בוקר טבעוני: פירות יער ושיבולת שועל

מסקנה: אם אתם רוצים שיצא טעים תעשו עם קמח לבן.

אם אתם רוצים בריא וטעים עדיף לערבב חצי קמח כוסמין וחצי קמח לבן.

אם רוצים רק בריא...תאלצו להתפשר על הטעם ותעשו לפי מה שכתוב במתכון.


במקום ארוחה בקיסו - המסעדה האהובה על הבן שלי:

לחמניות באו - לחמניות מאודות שכיף להכין. נשמרות לא רע בהקפאה.

כל פעם שנשארות שאריות מחמין או מצלי תוציאו שתיים מהמקפיא ויש ארוחת צהריים מעולה.

אני אוהבת למרוח בפנים אריסה וספייסי מיונז.