זכרונות מהעבר וד"ש מהעתיד


מה בין תזכורת מגוגל תמונות לדרישת שלום מהעולם הבא

היום קיבלתי תזכורת מגוגל תמונות. התמונות שעלו היו ממפגש הפרידה מא' חברתי ז"ל בדיוק ביום ההולדת שלה לפני שלוש שנים. שלושה ימים לאחר מכן היא נפטרה. התאספנו בביתה ביום שישי אחר הצהריים כ-20 בנות שהיא בחרה. כולנו לבושות בלבן. במהלך המפגש הוקראו קטעים שנכתבו בשבילה, הגיעה גם הרבנית של השכונה, הדלקנו נרות והפרשנו חלה. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה בחיים.


דייגים בנמל תל אביב

לאחר כמה דקות אני רואה בפייסבוק סיפור על אישה בשם אניטה מורז'אני שגם היא חלתה בסרטן אלים והצליחה להירפא בדרך נס. הסיפור מאוד הזכיר לי את א' שגם היא בחרה להתמודד עם המחלה בדרך של תזונה ואורח חיים בריא. חשבתי שכנראה מה שקרה לי הבוקר איננו מקרי. בחרתי לראות את זה כדרישת שלום ממך. את שליווית אותי במשך עשרים שנה בעולם הזה וממשיכה ככה אני מרגישה, לעזור לי גם מהמקום שבו את נמצאת היום.

תחילתה של חברות

את א' הכרתי בשנת 1996 בקורס שעשינו ביחד. ומאז לא נפרדנו. במשך כל שנות החברות בינינו מעולם לא רבנו ולא כעסנו אחת על השנייה ואני חושבת שזה בגלל שהיה לנו לב נקי. היא רצתה בשבילי את הטוב ביותר ואני רציתי את הטוב ביותר עבורה. א' מעולם לא שפטה אותי, אף פעם לא שמרה טינה ולא "התחשבנה" איתי או פגעה בי. איתה יכולתי להיות הכי אותנטית ולהסיר את כל המסכות. קשה לזכור את כל מה שעברנו בעשרים שנה: הריון (שלי), בת מצווה, חתונות, בריתות (שלה), ישבנו בעשרות בתי קפה ומסעדות, ראינו מאות סרטים, מאות שעות של ים, שהיה המקום הכי אהוב עליה, אלפי שעות של שיחות ותהיות על היעוד שלנו בחיים, תקוות, התלבטויות, חששות, פחדים, אכזבות ושמחות מה שנקרא "החיים". היינו בסדנאות וחופשים. הטיול האחרון שלנו היה לפסטיבל המסכות בונציה וגם זה שייך לאחד הדברים שהיא הכי אהבה לעשות: טיולים. אני מנסה לחשוב על שלוש השנים שעברו בלעדייך. מה קרה לי בשלוש השנים האלה ואיך אני ממלאת את החלל שהותרת בליבי. אף פעם לא מצאתי את עצמי מרימה טלפון ונזכרת שאת איננה כמו שאני שומעת הרבה פעמים שאנשים מספרים. את הפרידה ממך התחלתי עוד כשהיית בחיים. בחודשיים וחצי האחרונים כשכבר לא כל כך התראינו. אז כבר ידעתי שאין לי למי לצלצל כשקשה לי ואני רוצה להיות עם מישהו. את תמיד הרגשת אותי והיית שואלת אם אני רוצה להיפגש בחוץ או לקפוץ אלייך הביתה. היית חברה "יומיומית" כמו שאני קוראת לך כי היינו נפגשות בדרך כלל לפחות פעם פעמיים בשבוע ומדברות לפחות פעם ביום. יש לי חברות נפש שמלוות אותי שנים אבל את היית היחידה שגם גרה קרוב אלי פיזית. תמיד חשבתי שבקשר בינינו אני יותר נתמכת מתומכת. אחרי מותך הבנתי דברים שלא היתי מודעת להם בחייך. וזה גרם לי לכעס ולרגשות אשמה. אבל גם להבנה שההנחה הזאת כנראה שגויה. והעובדה שאיפשרתי לעצמי להיחשף בפנייך בקלות היתה עוצמה ולא חולשה. והיא תרמה לך כמו שהיא תרמה לי אף על פי שאת היית אדם סגור ממני. אני חושבת שאני ביטאתי הרבה פעמים את מה שלך היה קשה להביע.

בכל יום רביעי ברגע שהיית יוצאת מהסדנא של "חמשת המקצבים" היית מצלצלת להגיד שהיה מדהים. אני לא הצלחתי להתחבר לזה כמו שאת לא הצלחת להתחבר לציור שאני כל כך אהבתי.

Art journaling - יומן ויזואלי

סמוך למותך גיליתי את ה- art journaling והרגשתי שמצאתי את היעוד שלי. יעוד זה היה ה-נושא שהעסיק אותנו כל השנים. ה- art journaling החזיר אותי ליצירה משהו שלא עשיתי שש שנים. בבת אחת יצאו לי עבודות שהצגתי בתערוכה של סיום התואר השני. כשנסעתי למסגר אותן צלצלתי אליך מהאוטו ואת אמרת שאת רוצה לשלם על המסגור. אמרתי לך שהדבר היחיד שחשוב לי זה שתצליחי להגיע לתערוכה. זה לא קרה. שלחתי לך תמונות ואני מקווה שראית אותן. במפגש הפרידה הבאתי לך יומן ויזואלי שעשיתי עם כל התמונות שלנו שהיו לי מכל השנים ועם תמונות ששלחת לי מהטיול האחרון שלך באלסקה. גם זו היתה הדרך שלי להיפרד. ואולי לא סתם גיליתי את העולם של היומן הויזואלי ממש סמוך למותך.

התמודדות עם אבל בעזרת היומן הויזואלי

יצירה בכלל זה אמצעי מרפא ועבורי היומן הויזואלי הוא הכלי שאליו התחברתי יותר מכל. העבודות הראשונות שלי ביומן הויזואלי עסקו בך ובפרידה ממך. בשנה הראשונה למותך זה היה הנושא העיקרי של העבודות שלי. בפרויקט הסיום בקורס של היומן הויזואלי נתתי ביטוי לרגשות שליוו אותי לאורך אותה שנה. לתערוכת הסיום הגיעו רבים מבני משפחתך.

הרבה זמן חלמתי לפתוח בלוג ולא העזתי. ביום הלוויה שלך כתבתי הספד. למחרת פתחתי את הבלוג והפוסט הראשון בו היה ההספד מהלוויה. הפוסט הגיע בתוך יום למקום שני בבלוגים הכי נקראים בסלונה וזכה להרבה תגובות.

הצל שלי ושלה

תמונה שצילמתי במקום הכי אהוב על א' - הים

אחרי התזכורות מהבוקר פתאום נזכרתי גם בעבודה שעשיתי לפני כמה ימים ביומן שלי. עבודה שלא ידעתי מה לכתוב בתוכה והשארתי אותה ריקה מכיתוב. וברגע אחד הבנתי את המסר שלה.


עבודה בטכניקה מעורבת ביומן הויזואלי יוצרת: תמר גרינברג

בשבת התאספנו ב"בית מאיר" שהוקם על ידי ק' בתך, שהגשימה בכך חלום חיים שלך להקמה של מרכז רוחני שבו תהיינה מדיטציות וסדנאות שונות בנושא של מודעות עצמית. הינו שם ארבע חברות שלך וכמובן ק' ועוד שלוש נשים שלא הכירו אותך. הן העבירו סדנא לזכרך וברוחך. במהלך הסדנא עבדנו עם קלפי מסרים. אני הרמתי את הקלף הזה.


קלף מסרים

המסר של הקלף הזכיר לי עבודה שגם אותה עשיתי בשבוע שעבר:


עבודה בטכניקה מעורבת ביומן הויזואלי יוצרת: תמר גרינברג

זה תמיד מפתיע אותי מחדש כמה חכם תת המודע שלנו. אז תודה לך חברתי היקרה על מה שהיית בשבילי כשהיית בחיים ותודה שאת ממשיכה לדאוג לי עד היום גם מלמעלה. ותודה שאני מצליחה לזכור אותך בשמחה ולא בעצב. את בליבי תמיד וד"ש ממני בחזרה. משתדלים להנות.

עוד על היומן הויזואלי וכיצד הוא עזר לי בתהליך האבל

ליצרת קשר הכנסו לפה או הרשמו לאתר למטה.

#ביתמאיר #artjournaling #חמשתמקצבים #חברות #זכרון

51 צפיות
הצטרפו אלי לחווית החיים סילאן

אהבתם, התרגשתם, רוצים לשתף, כתבו לי גם על החיים הטובים שלכם

© 2016  Tamar Greenberg | All rights reserved | tamarit1965@gmail.com          

Designed by: Aliza Ashkenazi Hayon | www.aliceline.com       

  • Grey Facebook Icon
  • Grey Instagram Icon
  • Pinterest - Grey Circle
0