לזכרם


שנה למותה של סבתא פרומקה ושלושים למותו של יאיר קשת בנה המאומץ


יער עמיקם צילום: תמר גרינברג

היום אנו מציינים שנה למותה של סבתא פרומקה. אישה שהיה לה לב גדול לכולם.

לעולם אזכור את הבית הפתוח שהיה לה ולסבא. את המתנדבים, התיירים והנערים שאירחה לאורך השנים ומצאו אצלה בית. יש משהו מנחם בעובדה שסבתא הלכה לעולמה בשיבה טובה. ללא מחלות קשות אלא באמת מזקנה תוך שהיא משלימה מעגל חיים שלם וארוך.

יש לי חברה שאומרת שבמוקדם או במאוחר אדם יחווה קשיים בחייו. היא אומרת שמי שיחווה את הקושי בגיל צעיר יזכה לנחת בגיל מבוגר ולהיפך. מי שהיתה ילדותו טובה - יחווה את הקושי בבגרותו. אם חושבים על זה אולי יש בזה משהו. סבתא שאיבדה את כל משפחתה בשואה בצעירותה זכתה למשפחה גדולה, נורמטיבית (יחסית) ובריאה. יפים, רזים, ספורטאים, לא מעשנים, נשואים עם ילדים, נכדים ונינים. אין גירושים וכולם שלמים ובריאים טפו טפו טפו...

קשה לדבר על סבתא בלי להזכיר את יאיר קשת. הבן שבהתחלה היא אימצה אותו ובסופו של דבר הוא אימץ אותה ואת כולנו. ובאמת אחד הדברים שהכי אפיינו את גליה ויאיר בעיניי זאת היכולת של שמירת קשר. את הגלויות שהיו שולחים לכל אחד ואחד מאתנו בכל יום הולדת בימים שבהם לא היו ווטסאפים ופייסבוק שיזכירו שהנה הגיע תאריך יום הולדת. בימים שבהם אשכרה היו צריכים ללכת לקנות גלויה, לכתוב אותה וללכת לדואר לשלוח אותה. תמיד, תמיד בסוף הגלויה היה כתוב: "שלכם תמיד יאיר גליה ערן וניר קשת". ובאמת השיחה האחרונה שלי עם יאיר הייתה שלושה ימים לפני מותו כאשר צלצל לברך את ארן ליום הולדתו. בדיוק היינו שנינו בחוף הים והוא שוחח גם עם ארן. יומיים קודם הוא צלצל לאחל יום הולדת לאמרי ושוחחנו אולי חצי שעה. יאיר תמיד גילה התעניינות בזולת ולא משנה בן כמה הוא. אמא שלי מספרת שהראשון שהיה מצלצל לאחל מזל טוב לאבא שלי היה יאיר שנפטר ממש כמה ימים לפני יום ההולדת האחרון של אבא...

הפעם האחרונה שבה ראיתי את גליה ז"ל הייתה בלוויה של סבתא. קשה לתפוס שבתוך חצי שנה שניהם לא אתנו. הרבה תמונות מהילדות עולות לי בהקשר של משפחת קשת:

את ההתרגשות שלי כילדה קטנה מהקיבוץ נוסעת עם ההורים לישון אצלם. איך לא ישנתי בלילה לפני הנסיעה מהתרגשות. באותם הימים הם עדיין גרו בקריית ים. אני יכולה לראות בעיני רוחי את גליה יושבת במרפסת. איך אהבתי את החלבן שהיה מעלה בחבל מצרכים לקומה השנייה. זה היה ההיי לייט של הביקור. בשנים מאוחרות יותר כשגרנו באחווה כל משפחת קשת הייתה מגיעה לכמה ימים. מי לא זוכר את הקריאה "יאיר"! ואת הטביעה של ניר בבריכת אחווה.

מותם הפתאומי היה מפתיע וכואב. בטוחה שהדור השני (והשלישי) ימשיך לשמור על הקשרים שאותם טווה הדור הקודם, במה שהתחיל לפני שנים רבות כאירוח של נער מחיפה על ידי סבא וסבתא והפך אותנו למשפחה אחת גדולה.

אשר לי תמיד אזכור אותם בחיוך.


4 צפיות
הצטרפו אלי לחווית החיים סילאן

אהבתם, התרגשתם, רוצים לשתף, כתבו לי גם על החיים הטובים שלכם

© 2016  Tamar Greenberg | All rights reserved | tamarit1965@gmail.com          

Designed by: Aliza Ashkenazi Hayon | www.aliceline.com       

  • Grey Facebook Icon
  • Grey Instagram Icon
  • Pinterest - Grey Circle
0